הייעוד של אלישע

״הייעוד שלי היה לעסוק בפלחה״, מספר אלישע בלאט. הוא נולד בשנת 1929 במזרע, וכיום הוא התושב הוותיק ביותר מבין בני הקיבוץ שהשנה יחגוג מאה שנה להיווסדו. ״אבי הגיע ב־1923 למזרע, הישר מהאונייה שבה הפליג ארצה, והיה מראשוני המתיישבים בקיבוץ. הוא היה מכונאי, ובמסגרת עבודתו היה אחראי על תיקונים של מכונות לחקלאות, ככה שמאז שאני זוכר את עצמי יש לי קשר לחקלאות ופלחה״.

אלישע עוסק בחקלאות מגיל צעיר. במוסד החינוכי שלמד בו במשמר העמק היה משק, שם החל את צעדיו הראשונים. אחרי הצבא התמקד בעבודה במשק הפלחה של מזרע, ועד שנת 1965 היה מרכז הפלחה, עד שנאלץ לעזוב את הענף מטעמי בריאות. עד גיל 88 המשיך לעבוד בעבודות שונות, בעיקר כאיש אחזקה של בתי הילדים והחינוך בקיבוץ.

״בתור ילדים, עבדנו בגידול התירס. היינו מתכופפים על הברכיים ומדללים את התירס אחרי נביטתו. את קטיף התירס עשינו בידיים, עוד לא היה קומביין״, הוא נזכר. ״גם תחמיץ עשינו בידיים: מקצצים את התירס לחתיכות קטנות ומכניסים לצינור עם רוח לתוך הממגורה (מחסן לשמירת תבואה), אותנו לקחו בתור ילדים להדק את התחמיץ כדי שלא יהיה אוויר, כי אם נכנס אוויר התחמיץ נרקב״. זכורים לו היטב הימים שבהם שלטו במשק גידולי בר, לפני שנכנס השימוש במי השקייה לענף החקלאות. ״גידול קיץ וחורף, חיטה ושעורה וקטניות, כותנה, סלק סוכר, סלק בהמות – כל גידולי השדה גדלו ללא השקייה, עד שקיבלנו חביות גדולות של מים״.

אשתו מרי עלתה ארצה ב־1955 ממצרים. ״היא באה לאולפן במזרע ופה תפסה אותי״, הוא מספר בחיוך. בנוף חייו הם הקימו משפחה, ולהם שלושה ילדים, תשעה נכדים וארבעה נינים.