החלום של בני

"נולדו לחקלאות" נאמר ובצדק על בני ואורנה זית מאלון הגליל. בני ואורנה נולדו בשנת 1955, בני בעין חרוד, ואורנה במושב מולדת. השניים למדו יחד באותו בית ספר בעמק יזרעאל, התחתנו במרץ 1979, ובשנת 1980 הגיעו ביחד לאלון הגליל.
"היה לי חלום להקים חוות בודדים, כדוגמת מאיר הר־ציון ואחרים", מספר בני. "רציתי מאוד שטח מרעה, ולהקים חוות בקר. התחלתי לבדוק את הנושא עוד בצבא, וגם אחרי השחרור. הבנתי שאם אני רוצה לממש את החלום הזה בטווח הקרוב, עליי לנסות להתקבל למושב או יישוב צעיר". לאחר שהתקבלו למספר מקומות, החליטו בני ואורנה להשתקע באלון הגליל. "הגענו לכאן כשהמקום היה ממש בחיתוליו. הקמנו פה עדר צאן כבשים, שהיה שייך בהתחלה ליישוב, והיינו שותפים בו עם אחרים. בהמשך חילקנו אותו בין שלושה שותפים, ועם הזמן נשארנו רק אנחנו עם העדר שלנו על כל השטח. מאז ועד היום אנחנו עם עדר הצאן, 43 שנים". בני מחובר בנפשו אל השטח ולמרחבי הטבע. "השטחים הפתוחים ויערות האלונים הטבעיים הם שטח מרעה יוצא מן הכלל", הוא מציין.


בהמשך הקימו במקביל לעדר צאן הכבשים גם עדר עיזים חולבות, שמנהלת אורנה באופן מלא, מה שמהווה את מקור פרנסתם העיקרי. "אנחנו למעשה פועלים בשני ענפים – הכבשים והעיזים. אלו סוגים אחרים של ממשק, ואנחנו נהנים וגאים לעסוק בכך. אורנה דואגת לטפל בעיזים ולטפח אותן. זה בעצם הענף החקלאי הקרוב ביותר לטבע מכל מה שקיים היום, כמו בתקופת אברהם אבינו. זה לא השתנה הרבה".


עבור בני, בטיפול במרעה יש ערכים שהם מעבר לחקלאות. "מדובר בערך לאומי מבחינת השטח, ולכן אני מתעקש לעשות את זה, על אף הקשיים הכלכליים. כשאורנה ואני היינו צעירים, בני 25, יכולנו לעשות כמעט כל דבר שעלה בדעתנו, לבחור בקריירות שונות. בחרנו ללכת בדרך הזו מתוך אהבה, ערכים ותחושת שליחות".


לבני ואורנה שישה ילדים: מיקה, גור, טל, סלע, כרמל ובר, ו־12 נכדים.