בשדות של עזרא

״אני מתגעגע לעבוד בחקלאות״, אומר עזרא אלמוג בהתרפקות. הוא נולד בשנת 1941 בסופיה, בולגריה, אל תוך מלחמת העולם השנייה. אביו הצטרף ללוחמים הפרטיזנים, ונהרג כשעזרא בן 3 בלבד. יחד עם אימו עלה לארץ בנובמבר 1948, ואחרי תקופה קצרה במחנה עולים בפרדס חנה נשלחו לחיפה. ״כשהייתי בן 15 אימא חלתה ונשלחה לאשפוז, ואני נותרתי לבד בחיפה. בזכות 'עליית הנוער' הגעתי לעין דור בשנת 1956. באתי לנסות לכמה חודשים, ונשארתי עד היום״.

״כשהגעתי לעין דור, למחרת יצאתי לעבוד בשדה, ונשארתי שם. התאהבתי בשדה ובעבודה הקשה״, הוא משתף. לאחר השחרור מצה"ל התמקד בעבודה בגידולי השלחין – גידולי שדה בהשקייה. עם הזמן מונה למנהל גידולי השדה בעין דור, אחר כך היה רכז המשק ובהמשך ניהל את מנפטת העמק (מפעל להפרדת הזרעים וחומרי הפסולת מן הכותנה) במשך שמונה שנים.

את אהבת חייו, אשתו ז׳נט, הכיר בשדה. היא היתה מורה צעירה מארצות הברית, שבחופשת הקיץ הגיעה להתנדב בקיבוץ ושובצה לעבוד בפלחה. אחרי שבוע החליטו להתחתן. כשחזרה לארצות הברית פרצה מלחמת יום כיפור, והשניים החליפו מכתבי געגועים זה לזו. בסוף 1973 חזרה ארצה, ומעט אחר כך התחתנו.

בקיץ 1976 הם נקלעו לאירוע היסטורי כואב וטראומתי. ״נסענו לבקר את המשפחה בשיקגו ובדרך, בטיסה, היינו צריכים לבלות לילה בפריז. בדרך לפריז היתה נחיתת ביניים באתונה, שם חטפו את המטוס״, הוא מספר על מה שהתגלגל להיות מבצע אנטבה. כשהחוטפים הפרידו בין הישראלים למי שאינו ישראלי, הם הבחינו בדרכון האמריקאי של ז׳נט, והשניים הופרדו. ״ההרגשה שלי היתה שלא אראה אותה יותר...״ אומר עזרא והלב מצטמרר לשמע המחשבה. "בהמשך האירועים החוטפים העבירו גם אותה אלינו״, הוא משלים. ואז הגיע צה״ל. בין המחלצים היו אנשים מהעמק, שהכיר.

״עברנו את החטיפה ואת החילוץ בשלום וחזרתי לשדה״, הוא אומר. מאז עברו שנים. בשלוות העמק והשדות, המלווה אותם מדי יום, הקימו משפחה עם שני ילדים ושני נכדים.