תשעה חודשים במדבר

איילנש (לאה) מקדמת את פניי בפתח ביתה בשכונת נווה חיים בחדרה, לבושה כמיטב המסורת האתיופית: שמלה צבעונית ועליה כותה (צעיף) לבן, לבוש מקובל בקרב נשות העדה. בפתח דבריה היא מבקשת שסיפורה ישתלב עם סיפורו של בעלה, קייס איילן אדגואיצ'או, שהיה אחד ממנהיגי הקהילה, דמות מוכרת ואהודה.
סיפורה מתחיל באתיופיה, לפני 74 שנים. בהיותה בת 10 שודכה לבעלה בן ה־20. היא צוחקת לגבי פער הגילאים ואומרת: "ככה זה באתיופיה". משפחותיהם הכירו זו את זו, ומכיוון שבעלה היה חייב להינשא כדי לקבל את התואר "קייס" (כהן דת ביהדות אתיופיה), הם נישאו והביאו שמונה ילדים לעולם. ״שלושת בניי הלכו בדרכו והפכו גם הם לקייסים״, היא מתגאה.
המשפחה עלתה לישראל ב־1984 במבצע ״משה". הם נאלצו לעזוב הכול ולצאת למסע במדבר, אל הארץ הנכספת ואל העיר שלה נשאו תפילה: "לשנה הבאה בירושלים". המסע כולו היה בהליכה רגלית, והדרך הייתה ארוכה ומייסרת. לצערה אחת מבנותיהם לא שרדה את המסע.
איילנש מספרת: ״לא ידענו לאן אנחנו מובלים. הייתה לנו רק אמונה ותפילה". חודש ימים הם הלכו ברגל, וכשהגיעו לאזור ארמצ'הו נאלצו להמתין לבואו של אדם שיוביל אותם לגבול סודן, במקום שכבר שהו עוד אלפים כמותם שהמתינו לסיוע. בסופו של דבר, המובילים – אלה שתיווכו את העברתם מהמחנה – הביאו אותם תמורת סכום כסף לעיר הבירה ח׳רטום, ובה המתינו לבוא המטוסים שהטיסו אותם לארץ הקודש. ההתרגשות הייתה רבה, ועם רדתם מהמטוס נישקו את אדמת הקודש ונשאו תפילת תודה.
היא מספרת על גבורתו של בעלה, שיצא למסע לבוש בבגדי הקייס, בידו האחת מטריה ובשנייה ספר תורה עתיק שעבר מדור לדור. מראהו משך תשומת לב, והמובילים סירבו שיצטרף אליהם. התנאי היה שיחליף את בגדיו והנורא מכול – ישרוף את ספר התורה. הוא הסכים להחליף את בגדיו, סירב בתוקף לשרוף את הספר, וכל העת הסתיר אותו והסתכן בתפיסתו. רק כשנתקל בשליח מישראל הסכים להעבירו לידיו, מתוך ההבטחה שהספר יגיע למקום בטוח בישראל, ושם יוכל לקבלו בחזרה.
״המסע ארך כתשעה חודשים, אך היה שווה לעבור אותו, כי אין כמו ישראל", היא אומרת ונושאת ידיה השמיימה. חייהם בארץ התחילו במרכז הקליטה בעתלית, ונסיעתם הראשונה הייתה לירושלים. מול הכותל הם הודו לאל על שהתגשם חלומם.
קייס איילן נפטר בשנת 2018. הוא היה גדול בתורה וידוע בקהילה בארץ כולה. הוא פעל לשמירת המסורת, התרבות והדת, ועל תרומתו לקהילה קיבל תעודת הוקרה מנשיא המדינה. הוא היה ממובילי מחאת העולים מאתיופיה, והיה בראש הצועדים במחאה בשנת 1985 מבאר־שבע לכנסת בירושלים. בבית הכנסת של הקהילה בשכונה ניהל את התפילות בשבתות וחגים, ושם גם נמצא ספר התורה העתיק.
״איילנש, ומה את עשית?״, אני שואלת והיא עונה בחיוך: "אני, אני המלכה!"... אליה היו מגיעים לקבלת ייעוץ בענייני זוגיות, חינוך, וסוגיות יומיומיות שיכלה לגשר עליהם. היא לימדה נשים דיני טהרה, וקיבלה תעודת הוקרה על הובלת לימוד מורשת "ביתא ישראל". "כיום הדברים השתנו בקהילה. יש התערות בחברה הישראלית, ופחות מגיעים מבעבר״. אבל איילנש מודה על שיש, ומבקשת להעביר מסר לילדיה ולמשפחתה: "להיות כמו האבא שלהם, לשמור על הדת". ולבנות: "שיהיו כמוני", היא מחייכת, חיוך הכי יפה שיש.