תובנות בנות מאה

טרודה שניידר, ילידת 1922, חוגגת מאה שנה להולדתה כשהיא צלולה ובעלת תובנות על החיים ועל העולם שכה השתנה מאז נולדה. הטכנולוגיה מופלאה – אבל לא לטעמה. עבורה אין תחליף למפגש אישי. שיחה ולא צ'אט, קשר ולא תקשורת, התעניינות ולא "לייק", ועוד מילים שנדיר לשמוע בימינו: צניעות, יושר, חריצות, התמדה, אחריות, ומעל הכול – משפחתיות. אלה הערכים שאותם ספגה טרודה בבית הוריה, ואותם גם העבירה לשני ילדיה, והם בתורם העבירו לארבעת הנכדים ולשמונת הנינים. עם כולם היא בקשר חם, והם מצידם מעריצים את האישה קטנת הממדים מחד, ועתירת תעצומות הנפש מאידך, שהגשימה ציונות בכל צעד במסלול חייה.

כנערה בת 16 שחונכה בבית ציוני, נשלחה טרודה מאוסטריה לישראל ב־1938 בעלייה בלתי לגאלית. את הוריה לא ראתה עוד. לאחר מסע נדודים שנמשך מעל לשנה הגיעה ארצה לפנימייה בחדרה, ובה היה עליה ללמוד ולהסתגל לתרבות המקומית. הבת שהורגלה לחיים מגוננים בחיק המשפחה, נאלצה לקטוע את לימודיה ומצאה את עצמה עובדת ברפת, בלול ובגן הירק.

ב־1944 נישאה טרודה לשאול, שעלה לארץ מגרמניה. למעלה מחמישים שנה התקיימה בין השניים הרמוניה זוגית עד לפטירתו טרם זמנו. "היינו צעירים ואידיאליסטים. האמנו בכל נפשנו בחזון הציוני. כל קשיי החיים שהיום נראים בלתי אפשריים – התקבלו באהבה ובשמחה. היינו מאושרים שמצאנו זה את זה, שאנו שותפים לבניין הארץ, וחולקים תקוות לחיים משותפים ושמחים". הזוג הצעיר גר בחדרה, והם עבדו בעבודות שונות: ״לא נרתענו מכל עבודה כדי להתקיים ואף לחסוך לעתיד״.

ב־1952 עלה בידי הזוג לרכוש בית משלהם בשכונה חדשה שנבנתה, בית אליעזר. "צעדנו ברגל עם הילדים דרך הפרדסים שהשתרעו בין העיר לאתר הבנייה, אליו היינו מגיעים כל שבוע. כשהסתיימה הבנייה קיבלנו בהתרגשות את מפתחות הבית ומאז אני חיה כאן. הרחוב היה כולו חול וחול. כמה עצי אקליפטוס ופה ושם שרידי מבנים וצברים מישוב קודם. הבית היה קטן, ומחוץ לבית הייתה חצר גדולה. שאול גידל בחצר ירקות לצריכה ביתית: תפוחי אדמה, בצל, אבטיחים ועצי פרי שחלקם מניבים עד היום. בשנתים הראשונות עדין לא חוברנו לרשת החשמל. השתמשנו במנורות נפט ונרות לתאורה, בנפט לחימום מים. כבישים נסללו מאוחר יותר ומדרכות עד היום אין ברחוב. מדי שבת רכב שאול על אופניו להביא קרח מבית החרושת למקרר. גם מצרכי מזון, פירות, ירקות, בסלסלה התלויה על האופנים. הילדים שיחקו ברחוב ללא דאגה – בקיץ בחולות ובחורף בשלוליות״. מסיפוריה של טרודה עולה כי למרות תנאי המחייה והמגורים הבראשיתיים שררה בשכונה אוירה טובה.

בהמשך הקימה טרודה גנון לפעוטות בביתה, ועם השנים, כשהרגישה שהתנאים מאפשרים זאת, היתה בשלה לצמיחה אישית. היא התקבלה למכון להכשרת עובדים סוציאליים, ועד מהרה החלה לעבוד במועצה המקומית פרדס חנה כרכור כעובדת סוציאלית ולאחר מכן גם כפקידת סעד לחוק הנוער. לאחר פרישתה הצטרפה למתנדבי הביטוח הלאומי בחדרה, וערכה מדי שבוע ביקורי בית אצל קשישים בודדים בעיר. בתה, אירית, מספרת כי כבר בגיל ההתבגרות הפכה טרודה למשענת עבור הוריה לאחר שמתה בתם הבכורה ממחלה. ללא תלות בגיל או במשאבים, תמיד מצאה דרך להעניק מעצמה – תכונה שבימינו הפכה למשאב חיוני אך נדיר ביחסי אנוש. איפה ישנן עוד נשים כאלה?