פעם היו כאן רק פרדסים

אילנה אריאב מכירה את חדרה כמו את כף ידה, כאן גדלה וכאן חלמה את חלומותיה הראשונים. עץ הלימון שבחצר ביתה מזכיר לה שפעם היו כאן רק פרדסים, וסיפור חייה מזכיר איך קבוצת אנשים שמתאגדת למען מטרה יכולה לברוא יש מתוך האין.

אביה של אילנה, אריה, היה צעיר חדור ציונות כשהגיע לארץ כחלוץ ב־1926. הוא הביא ארצה את רוב משפחתו, אך שני אחים ומשפחותיהם נשארו בפולין, והמלחמה מחתה אותם מפני האדמה. ב־1932 עלתה ארוסתו, יפה, והצטרפה אליו לחיים החדשים בחדרה. יפה עבדה בבית האריזה בחפציבה וצעדה ברגל בכל יום מספר קילומטרים, מן הבית אל העבודה וחזור. ביצות היו בשפע, ואריה עבד בייבושן, עד שחלה במלריה והרופא הפציר בו להפסיק. ״לא האקליפטוסים ייבשו את הביצות, כמו שכתוב בספרים״, מספרת אילנה ממקור ראשון, ״אלא הניקוז. הפתח של נחל חדרה נסתם בחול, וברגע שעשו ניקוז המים זרמו והביצות התייבשו. האקליפטוסים עזרו מעט בסוף״.

בשנת 1935 נולדה לזוג החלוצים בתם, אילנה, וכעבור שמונה שנים נולד לאילנה אח קטן, רמי. ״גרנו קרוב לפרדסים של משפחת טיכו,״ נזכרת אילנה, ״אני עוד שומעת את קולות המשאבה ששואבת מים כדי להשקות את העצים. לא היה כביש, היו רק חולות ופרדסים. מול ביתנו היה יער אקליפטוסים ששימש מקום נחמד למשחקים. כשרצו שמלת שבת הלכו לגברת ווייזבלך. היא היתה תופרת את השמלה ורוקמת אותה, ושום מפעל לא היה מייצר שמלות יפות כמו של ווייזבלך הזקנה. כשרצו להצטלם, הלכו לסוניה קולודני״.

כשסיימה את לימודי התיכון, עזבה אילנה לראשונה את בית הוריה ועברה לירושלים, כדי ללמוד בסמינר למורים. לאחר מכן התגייסה לצבא ועבדה במגוון תפקידים בבה״ד 4, שם הכירה את מי שלימים היה לאישהּ: ״דייוויד היה מ״פ בבסיס. אביו ברח מפולין לאנגליה במלחמת העולם הראשונה והתגייס לצבא הבריטי. הוא שירת בקניה ובסוף המלחמה קיבל שם אדמות. דייוויד קיבל חינוך בריטי בבית ספר ובפנימיה בקניה. ב־48', כשהוא שמע שיהודים בארץ נלחמים, הוא חשב שהוא צריך לבוא לעזור להם להילחם. הוא עלה לארץ והתגייס לצה״ל, והשתחרר 21 שנים אחר כך״.

״נישאתי לאישי ב־1958, וב־1965 נסענו עם שני ילדינו לסינגפור כחלק ממשלחת מיוחדת כדי לעזור למדינה החדשה להקים צבא״. אחרי שנתיים וחצי שבה המשפחה ארצה. אילנה שבה לעבודתה בבית הספר קפלן עד לפרישתה ב־1986. התנדבה 15 שנים בארגון יד שרה ובמקביל הייתה מעורבת בהקמת הסיפריה הציבורית בבית אליעזר. דיוויד, לאחר פרישתו מהצבא, הצטרף לסוכנות היהודית ועסק בקליטת עליה עד שיצא לפנסיה.

״ילדתי שני ילדים, ויש לי אחד. השני בחלקה הצבאית בחדרה״, אומרת אילנה בטון יציב שרק אמא שכולה יכולה לסגל לעצמה עם השנים. ״אני לא חושבת שזה מוסיף לי מדליות״, היא מוסיפה. אבל פניה של אילנה קדימה, יש לה ארבעה נכדים ונכדה אחת, וכשהיא מביטה בדור העתיד עולה בה משאלת לב: ״בבית הספר שלנו היו ניצולי שואה, יוצאי מרוקו, יוצאי טוניס, אצלי בכיתה היה קיבוץ גלויות. אף אחד לא קרא לשני לא פולני, לא מרוקאי, ולא אשכנזי. לא ידעו מה זה בכלל, היו פשוט ילדים. היום זה אחרת, והייתי רוצה לבקש שינמיכו את הלהבות של הטינה״.