כל החיים הם נתינה וקבלה

"אין אנשים שאין להם בעיות", אומרת ברוריה ניב. "אבל יש כאלה שלמרות בעיותיהם יודעים גם לתת לאחרים". לפי פילוסופיה פשוטה ועמוקה זו, המושתת של נתינה, מנתבת ברוריה את חייה שמורכבים מאלפי חלקיקים של אהבת הזולת, יוזמה למען האחר, התנדבות ועשייה אינסופית.
ברוריה ניב נולדה בשנת 1949 להוריה, מרי ולאון טואטי, במרוקו הספרדית. כשהייתה בת שבע עלתה המשפחה לארץ. בתחילה התגוררו באשקלון, אבל לאחר 3 חודשים שכנע אותם הדוד שלה להצטרף אליו לשכונה שהם בוודאי יאהבו: בית אליעזר בעיר חדרה. הדוד צדק, מסתבר, וברוריה מתגוררת עד היום בשכונה הזאת. "הסיבה העיקרית שנשארתי פה הייתה למען ההורים שלי", היא מספרת. "אני אוהבת את היישוב. הוא לא עירוני כמו יישובים אחרים. יש פה שקט שאני אוהבת, וגם חלקת אדמה לשתול צמחים..."
בתום לימודי התיכון, ברוריה פנתה ללמוד הוראה בירושלים. היא החלה את דרכה בבית ספר "קפלן" בשכונה. היא הכירה בצרכים הקיימים בשטח וגייסה את האחות בתחנת בריאות הילד, כדי לרכוש יחד ציוד רפואי ומכשיר החייאה ראשון למחלקת הילדים במרפאת השכונה. לאחר מכן, עברה ברוריה ללמד בבית ספר "הגורן" בחדרה. כרכזת עלייה בבית הספר, היא הציעה לאימהות של תלמידים אתיופיים בכיתתה הצעה חסרת תקדים: היא תלמד אותם קרוא וכתוב. בהמשך, התנדבה בקרב משפחות בעלות מצב סוציואקונומי נמוך,בצורה ששמרה על כבודן וצנעתן. היא לא עצרה שם: היא התנדבה במרכז הקליטה בשכונה, עזרה למשפחות דוברות ספרדית ופתחה מועדונית לילדי העולים, בבית הספר שבו לימדה. "משפחות העולים התארחו בבתי הילדים הישראליים ויחד חגגו את החגים", היא מספרת, "ונערכו מסיבות בר-מצווה ובת-מצווה בהתנדבות". זיכרון מיוחד שלה קשור בזוג עולים מקובה, כשסייעה להם לקבל טיפולי פוריות. שני הילדים הבריאים, שלהם זכה הזוג, היו המתנה הכי גדולה שברוריה יכלה לקבל.
"כל החיים הם נתינה וקבלה", היא מסבירה. "המילה 'נתן' נקראת בצורה זהה משני הצדדים. ככה זה, מי שנותן מקבל את התמורה". נתינה, כך אפשר להסיק מסיפור חייה, היא דבר שיש לעשותו בצניעות וברגישות. לא תמיד היא מלווה בהוקרה ואותות כבוד... לרוב היא בצללים, בין האנשים ששותקים כאב, במקומות הלא ידועים. ברוריה הייתה שם עבור ילדים שחסרה להם פינה משפחתית חמה, עבור נשים שהיו זקוקות לתמיכה ועבור עולים חדשים שהארץ הייתה זרה להם. "מה שטוב לאחרים בונה אותנו", היא אומרת.
ברוריה נישאה ליואב איינבידר (לימים ניב) ב-1969 ויש להם ארבעה ילדים וששה נכדים. במקביל להתנדבות ארוכת השנים שלה היא גם מפסלת ומציירת ועוסקת באמנות. הרקע בתמונה יקר לליבה: זוהי הלשכה המשפטית בויצ"ו, מקום שבו זכתה לסייע ולתמוך באנשים רבים. בסופו של דבר, יותר מהכל מה שמגדיר אותה אלו כל אותם דברים שעשתה עבור השני. "כך למדתי גם בבית הוריי", היא מסכמת. "כשאתה נותן – אתה מקבל. כשמישהו מחייך בזכותך, אתה מחייך גם. זה שווה את הכל".