ילדות בצל מלחמה

לודמילה וז'ינוביי איטקיס, הם לא העולים הטיפוסיים מברה"מ. היה להם דווקא די טוב שם. מה שהכריע את הכף וגרם להם לעלות ארצה היה סיפור משפחתי קטן ואהבה גדולה בין הורים לביתם הקטנה. "היה לנו שם הכל. מעמד גבוה, עבודה טובה", מספרת לודמילה איטקיס ומוסיפה: "אבל הבת שלנו עלתה ארצה בעליה הגדולה, לאחר התפרקות ברה"מ ב-1991. חלפו שבע שנים מאז והיא אמרה שהיא לא יכולה בלעדינו. גם אנחנו מאוד התגעגענו אליה, אז החלטנו לעזוב את הכל ולעלות ארצה ב-1998. הגענו לחדרה, לשכונת בית אליעזר, ואנחנו לא מצטערים".
לודמילה, ילידת 1942, וז'ינוביי, יליד 1935, כבר יחד כמעט 60 שנה. לשניהם זיכרונות עמומים מהמלחמה אליה נולדו. לודמילה מספרת: "לפני תחילת המלחמה אבא שלי הועבר לעיר מטגורסק כדי לבנות אותה מהיסוד. גם אני הגעתי לשם עם אמא שלי אבל אני לא זוכרת הרבה מהמלחמה כי הייתי קטנה. ז'ינוביי גר עם אימא שלו במרכז אסיה בעיר בשם קאקאנט בזמן המלחמה. אמא שלו מצאה עבודה בדואר אז נתנו להם חדר לישון בו. כששחררו את אוקראינה הם חזרו לקייב, אך לא הצליחו לקבל בחזרה את הדירה שלהם ועברו לעיר צ'רקסי שליד קייב. שם הם לא הצליחו להיכנס לאוניברסיטה בגלל האנטישמיות שהייתה אז ועברו לגור בצ'ליאבינסק ברוסיה.
מאחר וצ'ליאבינסק שכנה באזור מרוחק ובטוח יחסית, מפעלי תעשייה רבים הועברו אליה, למרות היותה עיר קטנה יחסית. מפעלים רבים נותרו בעיר גם לאחר המלחמה והפכו אותה למרכז חשוב. קווי ייצור גדולים לטנקי T-34 וקטיושות פעלו בעיר, ומפעל הטרקטורים הוסב לייצור טנקים. בשנת1962 העיר זוהתה עם תעשיית הטנקים עד כדי כך שכונתה "טנקוגראד".
לימים ז'ינוביי התגייס שם ושירת בצבא בתותחנים והיה איש קשר ברדיו. את לודמילה הכיר בזמן לימודיהם בפקולטה להנדסה באוניברסיטה הטכנית בעיר. שנה לאחר שנישאו, ב-1964 נולד לזוג בנם הבכור שנשאר עדיין בצ'ליאבינסק.
בשנת 1998 כאמור עלו בני הזוג לשכונת בית אליעזר בחדרה, התמקמו בה ליד המשפחה והפכו את המקום לביתם עד היום: "כאן נמצאת כמעט כל המשפחה שלנו ומקיפה אותנו בחום. אנחנו נהנים פה מכל הפעילויות ובעיקר מאלה שנעשות עבור ניצולי השואה כמונו, וכמו רבים נוספים בשכונה. אנחנו מאוד מודים לעירייה על הפעילות הזו" מסכמת לודמילה בסיפוק רב.