השמחה היתה מהולה בעצב

"אני זוכרת את יום הניצחון, כולם רקדו וצהלו, אבל השמחה הייתה מהולה בעצב. העצב על האנשים שהלכו ולא חזרו", כך מספרת תמרה פרשט. היא הייתה כמעט בת שמונה כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה ב-1945 בניצחון בעלות הברית, ועדיין הזיכרון של הרחובות שהיו שטופים באנשים שרקדו באושר ובחיילים שסוף סוף חזרו הביתה, נותר צלול מתמיד.
תמרה נולדה בדנפרופטרובסק שבאוקראינה בשנת 1937, להוריה שרה ויצחק זלמנסון. אחרי שנולדה עברה משפחתה לעיר בשם חמלניצקי. בשנת 1941 גייסו את אביה להילחם יחד עם הצבא הרוסי האדום. בתקופה זו הצבא הנאצי התקרב לאזור, וכדי להגן על התושבים פונו ערים גדולות מיושביהן. "בארבע שנות המלחמה הבאות היינו כל הזמן בבריחה ותנועה מתמדת", היא מספרת. "הנאצים הפציצו את הסביבה ממטוסי הקרב, ואנחנו ברחנו משם ברכבות משא". הרכבת בה פונתה תמרה הופגזה גם היא, והנוסעים בקרונות המשא הקרובים לקטר נהרגו במקום. בקרונות הרחוקים יותר, בהם הייתה גם תמרה, היו סיכויי הישרדות כלשהם: "אמא שלי החזיקה אותי ואת אחותי, כל ילדה על ברך אחרת שלה, וניסתה לגונן על שתינו". למזלן, הן ניצלו מהפיצוץ. משם הן נאלצו לנדוד רגלית, ללא מזון, מזוודות או רכוש, בין כפרים נידחים ברוסיה. "אנשים בכפר העניקו לנו מחסה, כל פעם בבית אחר", היא נזכרת ומודה ש"עד היום לאחר שפורסים לחם אני יושבת ואוספת עם קצות האצבעות פירורים". יחד עם אחותה נהגה לאסוף פירורי מזון שנשרו ליד המאפיה, כדרך להתמודד עם הרעב הכבד.
הניצחון, כאמור, הגיע לבסוף, אבל מאוחר מדי. אביה של תמרה, יצחק זלמנסון, לא חזר מהמלחמה. היו שמועות שהוא נלקח בשבי ע"י הנאצים אולם מקום קבורתו לא נודע עד עצם היום הזה. מישהו סיפר להם כיצד העמידו את יצחק עם חיילים נוספים בשורה והורו שכל היהודים והקומוניסטים יצעדו קדימה. כאשר אחד החיילים צעד קדימה, רץ יצחק זלמנסון להגן עליו לפני שיירו בו, ואז תקע בו אחד הנאצים את חפירה בראשו והוא נהרג.
זיכרונות הילדות של תמרה ספוגים בעצב: "ללא אבא, היינו עניים. אמי עבדה קשה כדי לפרנס אותנו ואנחנו התבגרנו מוקדם, מוקדם מאוד. לא היינו מפונקות אף פעם". יחד עם זאת היא זוכרת היטב את הערכים של הוריה: "החינוך היה נוקשה, וכלל ברזל בבית היה להגיד תמיד את האמת".
תמרה התחתנה עם מיכאל ז"ל בשנת 1961. יחד עלו לארץ ובשנת 1996 הגיעו לחדרה. לארץ ישראל בכלל ולחדרה בפרט שמורה פינה חמה בליבה של תמרה, כמו שיעידו המילים המרגשות שלה: " מאז העלייה אני גרה בחדרה ורק כאן הרגשתי חופשייה לומר שאני יהודייה". היא מתארת גם את העושר הייחודי לחדרה: "יש כאן אנשים שהגיעו מארצות שונות עם סיפור מרתק לא פחות משלי, אני אוהבת את החמימות כאן ואת המגוון האנושי הרחב". היא אומרת, ויש משהו מרגש כל כך במילים החמות שלה ובאהבה לבית שמצאה כאן. "אני מודה לאל שזכיתי להגיע לארץ המובטחת. להזדקן בכבוד לצד המשפחה שלי".
לתמרה ולמיכאל בת אחת – מרינה, שלה שתי בנות, ביניהן אני, אלונה, נכדתה של תמרה שמופיעה לצידה בתמונה. גם אני בחרתי לחזור לגור בחדרה בשכונת בית אליעזר. תמרה היא סבתא גאה ואוהבת לנכדותיה ולארבעה נינים, והקשר המיוחד בינה לבין אלונה, הרוך והחיבה שביניהן, מדברים בעד עצמם בתמונה.
סיפור החיים של תמרה מורכב מרגעים של עצב, מחסור ואובדן, לצד הבחירה האמיצה שלה באושר, היכולת לראות את הטוב ולאהוב מכל הלב. "אני למדתי להעריך את מה שאנחנו מקבלים, לנצור את הרגע ולהנות מהחיים", היא אומרת, ובמילים שלה מקופלים חיים שלמים. "כדאי לזכור את זה, משום שמה שהכי חשוב בחיים – אלו החיים עצמם".