פשוט רצינו להמשיך לחיות

כשאנו מביטים לאחור על חיינו, הבזקי זיכרונות עולים מהמעמקים. עבור שרה לנג, אשר בחייה עבדה כצלמת ותיעדה רגעים משמעותיים בחיים, המסע בעקבות שבילי הזיכרונות האישיים שלה לעבר ילדותה, כרוך בכאב רב.
את הילדות שלה בשואה היא מתארת כמסע ארוך של נדודים: ״נולדתי בשנת 1930 בעיירה קטנה בשם לספז שברומניה, ומשם התחלנו לנדוד. העבירו את כל התושבים לעיר הגדולה באזור, פלטיצ'ן, שהייתה ממוקמת במחוז מולדובה ברומניה, היכן שמולדובה נמצאת כיום, והוכנסנו לגטו״, שרה מספרת. היא מוסיפה:״בהתחלה היה אסור לנו לצאת ממנו. אחר כך נתנו לכולם טלאי צהוב שהיה עלינו להצמיד לבגדים, ואז התחלנו לנדוד ממקום למקום. את אבא שלי ואת אחיי הגדולים לקחו למחנות ואני שהייתי בת שבע, נשארתי צמודה לאמא שלי. אני זוכרת שהלכנו המון ונדדנו מעיר לעיר, עד שהגענו למקום אחד ונשארנו שם ללון בלילה. לא היה לנו איפה לישון, אז נשכבנו על שולחן ביליארד, שעליו היו משחקים סנוקר. היו שם המון עכברים רעבים והם היו תוקפים אותנו ומנסים לנשוך אותנו. בבוקר ירד גשם חזק והגרמנים הגיעו והכריחו אותנו לצאת החוצה. הם אמרו לנו שמי שלא ייצא וימשיך ללכת יחטוף צרור כדורים, אז המשכנו ללכת, למרות שהיינו רעבים ומותשים. לא הייתה לנו ברירה. פשוט רצינו להמשיך לחיות״, היא מספרת.
כשהסתיימה המלחמה נודע לשרה כי אביה לא שרד את המחנות ונפטר, והיא כנערה הצטרפה לעליית הנוער לשם התארגנות לעלייה לארץ ישראל. לאחר מחנות הכשרה קצרים באירופה עם בני נוער נוספים ששרדו את השואה, בעיקר מרומניה ובולגריה, הם החלו במסע שלהם ארצה באוניות פאן יורק שבעברית מכונה ״קיבוץ גלויות״, ופאן קרסנט, שמכונה בעברית ״עצמאות״.
שרה משתפת כי האוניות יצאו מנמל קונסטנצה ברומניה ושטו דרך ערי הנמל וארנה ובורגס שבבולגריה, שהם הצטרפו אליהן מאות יהודים נוספים. בהגיען לחופי חיפה בשנת 1947, הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל הגלו את העולים למחנה הסגר בעיר הנמל פמגוסטה שבקפריסין.
רוב העולים הבוגרים נשארו שם כמעט שנתיים ויכלו לעלות לארץ רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948. שרה שהייתה אז רק בת שבע, הורשתה יחד עם עוד אלפי ילדים לעלות לארץ בתום חודש במחנה הקפריסאי: ״הגעתי לארץ לבד, ללא משפחה, אל קיבוץ גבעת ברנר והחיים שלי היו מאוד קשים. לא ידעתי את השפה ולא היה לי מקצוע. לאחר 11 שנים, כשמלאו לי 18, עזבתי את הקיבוץ עם כל החפצים איתם הגעתי - שמלה אחת ונעליים גבוהות, ושוב התחלתי ללכת ברגל ולנדוד. היה חורף קר מאוד, ואף ירד שלג. בשל ההליכה הקשה בגשם ובשלג, הרגליים שלי התנפחו ועד היום אני סובלת מכאבים״, שרה מספרת.
שרה עברה לנס ציונה שם הכירה את בעלה אהרון. היא עבדה כצלמת בסטודיו, ולשניים נולדו ילדים ושני נכדים. כיום יש לשרה מסר ברור לדור הצעיר: ״בגלל הילדות שחוויתי בשואה בתקופת המלחמה, והעובדה שלא יכולתי ללמוד אז שום מקצוע, כי הרומנים האנטישמים זרקו את היהודים בתי הספר, אני אומרת לצעירים שיעריכו מה שניתן להם, ושיהנו מהחופש והביטחון שבארץ שלנו. אני מקווה שלא יהיו עוד מלחמות ושהכל יהיה בסדר, כך שכולם יוכלו לחיות כאן בשקט ובשלום״, היא מסכמת.