נולדתי בפלובדיב בבולגריה בשנת 1929. אמי היתה עקרת בית ואבי עבד בעסקי העורות וגם היה מכין ומוכר גבינה בולגרית. היתה לי משפחה גדולה מאוד, וכולם היו מגיעים אלנו לשתות קפה ולאכול. אמי היתה בשלנית מצוינת ואני עזרתי לה במטבח. כשהנאצים הגיעו לפלובדיב התחלנו לחיות בגטו. הותר לנו לצאת מהבתים למשך שעתיים ביום, וגם אז אסרו עלינו להגיע לרחובות הראשיים. נאלצנו לענוד טלאי צהוב וסבלנו מרדיפות. אבי נשלח לעבודות כפייה בפסי-הרכבת בעיר איחטימן (Ihtiman), כ-90 ק"מ מפלובדיב. נשארנו עם אמי, שהייתה עקרת בית, וחיינו בעוני וכך נאלצנו להיתמך ע"י דודיי. יום אחד תוכננה בגטו אקציה. ב-03:00 לפנות בוקר הגענו לביה"ס היהודי, לשם נאספו היהודים לפני השילוח לאושוויץ. למזלנו, בעקבות לחצים מצד אנשי פרלמנט וכמורה בולגריים על המלך, הגיעה פקודת הביטול ושוחררנו. לאחר המקרה, אחי אמר לאמי שאינו מוכן להגיע לאושוויץ. הוא היה חבר בתנועת בית"ר, אידיאליסט, ועלה ארצה לפני כל המשפחה.
בזמן המלחמה למדתי בבית-הספר הבולגרי, אך הייתי היהודייה היחידה שם וגורשתי לבית-הספר היהודי. כשבגרתי, אמי רצתה שאלמד לבשל ולתפור בגימנסיה מקצועית, אבל זה לא היה בשבילי. היכולות שלי התגלו, המורה המליץ לעבור לגימנסיה ריאלית וכך עשיתי. למדתי להיות אחות בהכשרת הצלב האדום ואפילו קבלתי תעודת הצטיינות. היה לי באותה התקופה חבר סטודנט לרפואה, וגם אני רציתי לעסוק בתחום.
אחרי המלחמה מצבה של משפחתי השתפר. אבי שב מעבודות הכפייה, חזר לעסקי העורות והתחיל להצליח. אנשי הצבא הרוסים שהגיעו לשחרר את העיר היו הלקוחות שלו. הוא היה עושה להם מגפיים ומעילים מעור, והם שלמו לו בגבינות קשקבל ובשקי קמח. נהיינו עשירים באוכל, ואמי היתה מחלקת ליהודים קמח וגבינה. בינתיים סיימתי את לימודיי ועשיתי סטאז' כאחות מחלקת ילדים בבית-חולים. אהבתי את המקצוע.
מצבנו בבולגריה אחרי המלחמה אמנם היה מצוין, אבל הורי התגעגעו לאחי ורצו לעלות ארצה בעקבותיו. יום אחד, כשהייתי בעבודה, הגיעה אמי במונית לקחת אותי. הורי כבר סדרו עבורי את כל המסמכים הדרושים לעלייה, ללא ידיעתי. לא רציתי ללכת ובכיתי נורא, רציתי להישאר עם החבר שהיה לי, אבל עזבתי הכל אפילו מבלי שהספקתי להיפרד ממנו. עליתי על המונית, סדרתי תיק והצטרפתי לעליה של הילדים מפלובדיב לישראל. עלינו ארצה ב-1948 על האוניה 'אביוניה'. כשהגענו לנמל חיפה, נשאלתי: "לאן את רוצה – לקיבוץ או לצבא?" ואני עניתי: "בשבילי לא טוריה ולא פרות, אני אלך לצבא!" וכך גויסתי לצבא. אחי, שעלה ארבע שנים לפנינו, הצטרף לקיבוץ קבוצת שילר והתגייס ללח"י. במהלך שירותו, נתפס ע"י הבריטים, נשלח לבית-הסוהר בעכו והיה מועמד להוצאה-להורג, אך למרבה המזל קבל חנינה כעבור שנתיים.
בארץ התגוררה משפחתי ביפו ואני עבדתי כאחות בבית-החולים דג'אני, שם טפלתי בפצועי מלחמה במצבים קשים מאוד. בדיעבד נודע לי שגם דוד בעלי, שהכרתי מאוחר יותר, היה מאושפז שם באותה התקופה, אחרי שאבד את מאור עיניו כשלחם באצ"ל בקרב לכיבוש יפו. הוא היה עיוור, נכה מלחמה, אבל לי זה לא הפריע. הורי לא רצו שאתחתן אתו אבל נלחמתי בהם, ואהבתי אותו בדיוק כמו שהוא. התחתנו בבית הועד בתל-אביב. מנחם בגין, שהיה חבר קרוב שלו מהאצ"ל, הוזמן לחתונה. עברנו להתגורר בשכונת מעוז אביב בתל-אביב ונולדו לנו שני ילדים, חנן ושי. בגין היה הסנדק של בננו הבכור, חנן.
אני מאוד נהנית ממוסיקה, מתיאטרון ומאופרה וגם אוהבת לשיר ולעמוד על במה. נכדי הוא מוסיקאי וזכיתי להציג אותו במופעיו בטלוויזיה ועל במות ברחבי הארץ. במהלך חיי הייתי חברה בהסתדרות האחיות ופעילה מאוד בועד הפועל, בועדים השונים של האחיות ובאספות. גם היום, שנים רבות אחרי שיצאתי לפנסיה וסיימתי את עבודתי כאחות קופת-חולים כללית, אני ממשיכה להתנדב ומגיעה אחת לשבוע לעבוד כאחות במרפאה. הנתינה עושה טוב לאדם.