נולדתי בלז'נסק בשנת 1933, וגדלתי בקטוביץ' (Katowice) שבפולין. כשפרצה המלחמה, בהיותי בת-5, התחלנו במסע הבריחה. יצאנו מבית סבי וסבתי בלז'נסק וברחנו בכרכרות לפשמישל (Przemyśl). המצב שם היה גרוע - לסבי גזרו את הזקן ואנחנו גורשנו לגטו. באקציה הראשונה נלקחנו ע"י הגרמנים לנקודת-האיסוף, האומשלאגפלאץ (Umschlagplatz). לדודתי היתה מאפייה בגטו ששרתה גם את הנאצים ולכן זכתה למעמד מיוחד. כששמעה שנתפסנו, הגיעה לאומשלאגפלאץ כדי לחלץ את ילדי המשפחה בכך שהצהירה שכולנו ילדיה. אולם אמי, בדרכה לאקציה, תפסה אותי ואת אחי ואמרה: 'איפה שאני הולכת שילדיי יבואו אתי'. סבתי ראתה זאת, דחפה אותנו מהידיים של אמי לידי דודתי, וכך ניצלנו. מאז לא ראיתי עוד את אמי, סבתי, סבי ודודותיי. כולם נשלחו למחנות המוות ונספו. גם אחי הקטן, איז'ו, לא שרד את המשך המלחמה.
לאחר האקציה איבדנו את ביתנו ועברנו להתגורר במאפיה של דודתי. אבי, שהיה אדם חסון, ניצל בזכות כך מהאקציה ונלקח לעבודות כפייה, והיה יוצא בכל יום בשיירה לעבוד מחוץ לגטו. יום אחד, הגיע אבי והבריח אותי ואת בת-דודתי בשיירה מחוץ לגטו. שם, חיכו לנו זוג גויים שהבריחו אותנו באישון לילה למסתור בביתה של גויה בצ'סטוחובה (Czestochowa). אולם, נחשפנו והיה צריך להעלים אותנו. מאותו הרגע, בת-דודתי הוחבאה במרתף ואני, שהייתי בעלת מראה ארי, נשלחתי לגור אצל אחיה של הגויה בכפר תחת זהות בדויה כנוצרייה. בשלב מסוים, נורה האח ונהרג, ואני נשלחתי למשפחה אחרת שלא היתה מודעת ליהדותי. בימים הראשונים שם התייחסו אלי כאורחת, אך משלא באו לקחת אותי השתנה יחסם. בניגוד ליחס הטוב שקבלתי בבית האח, המשפחה החדשה התייחסה אלי רע מאוד והעבידה אותי. נאלצתי לגור בגורן, ובחורף ישנתי ברפת עם הפרות. באחד הימים אף איימו עלי שייכרתו את ראשי בגרזן בטענה שאני יהודייה. צעקתי שאני לא יהודייה ולא הנחתי להם לפגוע בי. מאז, התחלתי לישון על הבטן עם יד על האף, מפחד שיזהו שאני יהודייה. אחרי התקרית הזו, חזרתי לביתה של הגויה בצ'סטוחובה, שם נדהמו לראותי, ונשארתי לגור שם עד תום המלחמה. כשנגמרה המלחמה, פגשתי שם את בת-דודתי שיצאה מהמסתור במרתף. בינתיים, בנה של הגויה חזר מהמלחמה וכשגילה שאמו מחזיקה יהודיות, איים להרוג אותה. הגויה נאלצה למצוא לנו מקום חלופי, וכך נשלחנו לבית-ילדים של הבונד. יום אחד הגיעה לבית-הילדים משלחת מישראל, וספרתי להם על דודי שזכרתי שחי בפלשתינה. בעקבות כך, פורסמה בעיתון תמונה שלי ושל בת-דודתי עם פרטינו במטרה לאתר אותו. הדוד מצא את המודעה ויצר אתנו קשר, וכך ב-1949 עליתי על האוניה 'תאודור הרצל' והפלגתי ארצה.
האונייה עגנה בנמל חיפה, נשלחתי למחנה עלייה ומשם דודי הגיע לאסוף אותי לביתו בחיפה. רשמו אותי לביה״ס החקלאי בנהלל, ולאחר מכן נשלחתי להתיישבות בקיבוץ צור מעון, שהייתי ממקימיו, ומשם לקיבוץ מבקיעים. בארץ הכרתי את בעלי, וב-28.8.1952 התחתנתי ועברנו לגור ביפו ואחר-כך בתל-אביב. נרשמתי לקורס לאיפור טלוויזיה ותיאטרון. אני מאוד אוהבת תיאטרון והרגשתי שיש לי את הכישורים הדרושים. ואכן, התקבלתי לעבוד כמאפרת בתיאטרון הבימה ובהמשך בתיאטרון הקאמרי, שם זכיתי לעבוד במשך 43 שנים - עבודה שספקה לי הנאה רבה. במהלך השנים נולדו לי שני בנים, אילן ויאיר, וכיום יש לי חמישה נכדים, שלוש נינות ונין, ואני גאה שלמרות כל מה שעברתי בחיים הקמתי משפחה לתפארת.