יצחק נולד בשנת 1939 ברומניה. את האמנות, רואה יצחק בהכל. כל חייו עסק בעבודות מתכת ובתוכה יצר עולמות שלמים. "כל הזמן חשבתי איך אני יכול ליצור מחתיכת מתכת ישנה, משהו אחר יפה. בעבר אף יצרתי שולחן, ממנוע של רכב. האומנות עברה גם לבנים שלי".
בזמן המלחמה, יצחק היה ילד צעיר, אך בשיחותיו עם אחותו, הגדולה ממנו בשנה, עולים הזכרונות. "אני זוכר שעברנו ממקלט למקלט ברומניה, היו מרתפים בכל בית. היה לנו מרתף, שם היה היין, גלגלי הגבינה, תפוחי האדמה והירקות. חלונות המרתף היו חצאי עיגול שראו מהם את מדרכת הרחוב. אני זוכר את צעדי מגפי העור של הקצינים הנאצים. הסתתרנו במקלטים ועברנו ביניהם בכל פעם מחשש שנתגלה. סבתא שלי הייתה משותקת והיינו צריכים להעביר אותה ממקום למקום, היינו אמא, אחותי, סבא, סבתא ואני. אבא היה במחנה עבודה, שם התעסק באפייה."
כשנגמרה המלחמה היה יצחק בן שש. הוא זוכר את המצעדים של החיילים הרוסים, את תלבושותיהם ואת התקופה הקומוניסטית עד שעלה ארצה בשנת 1951 עם משפחתו. הוא מספר כי לא היה נהוג לדבר על השואה ועל הדברים שעברו וההתמקדות הייתה בשיקום החיים ובבניית המשפחה. והיא אכן נבנתה. את חגית אשתו מכנה "החצי השני" ולרוב נמצא אותם מבלים ביחד, זה לצד זו. לזוג שלושה ילדים ומשפחה מפוארת שבנו.
"את היצירה שבחרתי להציג בתערוכה התחלתי לבנות ממתכת ולאחר מכן עלה לי הרעיון לשים חרוזים וכך נוצר אשכול הענבים. את העלים לקחתי מבית של חבר, ייבשתי אותם והעברתי אותם לנייר, מהנייר העברתי אותם לפח נחושת וכך יצרתי את הצורה באופן מדויק. מאז לא הפסקתי ליצור". נדמה כי כמו בחייו, לאחר ילדותו בצל השואה, יודע תמיד יצחק להרכיב את הדברים ליצירה אופטימית ומעוררת השראה.