יהודית עלתה לארץ בשנת 1969 מצ'כוסלובקיה. אל מלאכת הסריגה, היא מספרת, נחשפה בגיל 8. "תראי, המלחמה נגמרה ב-1945, אני הייתי בת 8. צריך להתאושש קצת, פיזית ונפשית, ואז צריך לשחק, לא? וצעצועים לא כל כך היו בשוק אז עשיתי כל מיני משחקים לעצמי, תפרתי מסמרטוטים. היה לנו בבית הספר עבודות יד בזמנו, כבר ביסודי ואחר כך בחטיבה ובתיכון – למדנו סריגה, תפירה ורקמה". אל אותה הסריגה היא חזרה לפני כמה שנים. תחילה רקמות פשוטות, אחר כך דרך חוברת עבודה למדה להכין בובות מלבד, וכעת היא סורגת בובות בגדלים וצורות, דמויות מיוחדות וצבעוניות. "אני זוכרת את הצעצועים הראשונים שקיבלתי" מספרת יהודית, "הסתובבתי במנסרה והיה שם אחד מהעובדים, שעל מסור מסתובב שטוח חתך לי שולחן ושני כסאות", ובעודה מספרת העיניים שלה נפערות וקריאת התפעלות יוצאת מפיה. "זה היה אי שם ב-1947, זאת אומרת שהייתי בת 10".
המלחמה תפסה את המשפחה בפולין, עת הייתה יהודית בת שנתיים. "מה שאני זוכרת זה שתי תמונות מהבית, לא יותר מזה. אחר כך אני זוכרת שאמא החביאה אותנו, אותי ואת אחי, כל אחד במקום אחר והייתה מגיעה פה ושם לביקור. כל פעם העבירה אותנו למקום אחר. בסוף היא הבטיחה שהיא תבוא לקחת אותי וניסע לגור ביחד, אחי, היא ואני, והיא לא הגיעה. הפולני שהייתי אצלו לקח אותי והעביר אותי ברכבת בשבילי הרים ומסר אותי לקרובת משפחה. בלילה עם קרובת המשפחה הזו עברנו גבול בין פולין לסלובקיה. בסלובקיה היינו אמורים להמשיך להונגריה אבל עצרנו כי היה יום כיפור. בסלובקיה היו כמה יהודים, לא הרבה, שקיבלו אישור להישאר במקום שלהם כי הם היו חיוניים למאמץ מלחמתי – הסלובקים נלחמו עם הגרמנים, וביום כיפור, בחצר של בית הכנסת בזמן התפילות, הציגו אותי לאיזשהו זוג ולמחרת קרובת המשפחה שלי העבירה אותי אליהם ונשארתי אצלם, וזהו. הם ביקשו שאקרא להם אמא ואבא, ואני כבר הייתי רגילה לקרוא בכל מיני שמות. לימדו אותי שתי שפות ביחד, סלובקית והונגרית. המילים הראשונות שלי היו שולחן וכיסא".
יהודית עלתה ארצה עם בעלה ושני ילדים, ובארץ נולדה להם בת נוספת. הסריגה הפכה בשנים האחרונות לתחביב של יהודית בשעות הפנאי, אותו היא מטפחת גם בחוג הסריגה של 'עמך'. קבוצה נוספת של יהודית ב'עמך' היא קבוצת "ההונגרים", איתם היא נפגשת אחת לחודש – קבוצה משולבת של חברים וחברות מהונגריה, טרנסילבניה וסלובקיה, שנפגשים ונהנים ביחד, ואף חוגגים ימי הולדת משותפים לעיתים.