"דרך היצירה הזו אני מספר את הסיפור שלי, דבר שאסור לשכוח. לקחתי בול עץ ועשיתי יצירה שתזכיר לכולם. יש שם גטו, אנשים מרימים ידיים ומצד שני דגל ישראל. אמנות זה אצלי בנפש, אני לוקח משהו מקולקל, מתקן אותו ומחזיר לחיים. לקחתי את היצירה הזו לכל מקום, היה לי חשוב להראות אותה לאנשים"

דוד נולד בשנת 1938, בעיר תוניס בתוניסיה. "ב-1944 הגרמנים הגיעו לצפון אפריקה, לתוניסיה ומיד התחילו הסגרים, אין בית ספר, אין יוצא ואין בא, זעקות וריצות לתעלות מהפצצות. היה מחסור במזון ורעב נורא. כילדים היינו רצים להתסכל מתי הגרמנים מגיעים לקחת את הגברים לעבודה ומזהירים את מי שאפשר. היה לנו בבית, מאחורי דלת הכניסה מעין ארון מזווה. רוקנו אותו מתוכן ושמנו שם כיסא כדי שאבא יוכל להתחבא מהגרמנים. אחותי צעירה ממני בשלוש שנים, כל פעם הייתה אומרת שאבא שלי שם בארון אז היינו מסתירים אותה. לעומת זאת לקחו את אח שלי שהיה מנעולן. הגרמנים לקחו אותו כל יום בג'יפ מהבית, לשכונות שהבתים בהם ננטשו ואמרו לו לפרוץ את כל הבתים מהם היו בוזזים את הכל. אחרי שרוקנו את הבית הוא היה רואה על השולחן כיכר לחם, שהייתה שם שבוע ימים, אז היה שואל אם אפשר לקחת אותה והוא היה מביא אותה הביתה ואמא הייתה מנקה ומאכילה אותנו. המצב הזה נמשך שישה חודשים, אחר כך הגיעו הצבא הבריטי והאמריקאי. כשזה נגמר, הייתי רזה מאוד וסבלתי ממחלות. הייתה קופת חולים בשכונה בה טיפלו בי. האחות אמרה לי שיש פרויקט שמתאים לי, יש בית הבראה באוסלו, 'ניקח אותך ואחרי שתבריא, נטיס אותך לעליית הנוער לעלות לארץ.' ביום שהייתי צריך ללכת, אמא שלי סירבה שאלך, היא אמרה להם שאני לא יכול ללכת. הייתה קבוצה של 27 ילדים שני מטוסים טסו, אחד התרסק ואחד הגיע. כולם נהרגו. אני הייתי אמור להיות על המטוס הזה וככה ניצלתי. שתי ישועות היו לי".

דוד עלה לארץ בשנות החמישים, כנער נשלח לכפר הנוער בן שמן עד הגיוס. "הייתי רזה וחולה עד הגיוס, אז כשהתגייסתי אמרו לי שצנחן כבר לא אהיה. הצלחתי במבחן איי קיו והתקבלתי לקורס חשוב, אך כשהגעתי לחיל האוויר לתחילת הקורס, התחילה מלחמת סיני. שלחו אותי להיות נהג ובהמשך גם הפכתי להיות נהג של מפקד חיל האוויר. עבדתי בקמ"ג 42 שנה, התחתנתי ויש לי ארבעה ילדים ו 12 נכדים ונכד אחד מאומנה. אני עושה כל שנה יום הולדת וחגיגת שנות נישואים. למרות שהייתי ילד, המלחמה השפיעה עלי מאוד, חברים שלי מהמטוס נהרגו. עצוב לי מאוד המצב היום אבל אני מקפיד לשמור על אופטימיות ועל החיוך".