ברברה ירון, בת 75, ציירת.
ברברה נולדה בשנת 1947 בהולנד, ברקע אדוותיה של המלחמה. "הגרמנים תפסו את הבית שלנו והפכו אותו למטה שלהם. הגסטפו ישב שם ובזמן הזה הוריי היו בסתר למשך תקופה". אמה של ברברה הייתה פסנתרנית ואביה עסק בנגינה בכינור. יש לה אח ואחות בוגרים, שאת המלחמה הכירו מקרוב. "ההורים כל הזמן עברו מבית לבית כדי שלא יתפסו אותם. רק אחרי שהמלחמה נגמרה חזרו לאט לאט לחיים ונולדתי. לא ידעתי כלום, לא דיברו איתנו על המלחמה. זה היה מושתק, אבי לא יכול היה להישאר לבד ואני תמיד הרגשתי נטושה".
כשברברה הייתה בת 11, אמה נפטרה מסרטן ואביה שהתחתן שוב מאז, עסק בקריירה שלו. מצבה של ברברה בתוך המשפחה היה קשה מאוד. "בבית הספר היו מקניטים אותי הרבה ולא אהבו אותי, אני זוכרת את זה כמו אתמול. בית הספר היה מעורבב יהודים ולא יהודים וזו הייתה הרגשה לא נעימה. הייתה לי אולי רק חברה אחת ובבית לא התייחסו אליי".
בגיל 16 עלתה לבדה ארצה ובהמשך החלה ללמוד ולעבוד בספרות. כשנשלחה לעבוד כספרית במלון דן חיפה, פגשה את סיימון שהוכשר שם כטבח. "בדן חיפה ראיתי בחור נחמד שהיה מביא לי לחמניות ואוכל, הוא היה לבד ואני הייתי לבד ואמרנו טוב - אתה לבד ואני לבד, אז החלטנו להתחתן. היום אנחנו כבר 54 שנים ביחד. סיימון ואני התחתנו בחיפה ויש לנו בן ובת. לפני שנולדו, היה לנו תינוק שנפטר בגיל שבוע מסיבה שלא ידועה לנו עד היום. אני רק זוכרת עד כמה היה ברור לנו שאנחנו צריכים להמשיך ולבנות את חיינו בישראל". את הדרך לאמנות עשתה ברברה בדרך עקיפה, הפוכה כמעט. כשהייתה ילדה קטנה היו הוריה דוחפים אותה ללמוד לנגן על פסנתר ולהתעסק באמנויות שונות ובכל פעם זה לא צלח. האמנות של הוריה ובייחוד של אביה, הרחיקה אותה ממנו ועיסוקו באמנות בהרבה מאוד מהזמן החליף את עיסוקו בברברה עצמה ובחייה. לא פעם הרגישה נטושה ועזובה אך בהמשך חייה, הרגישה עטופה חזרה דווקא בידיה של האמנות. "חוץ מזה שאני יכולה לשבת היום לשמוע שעות מוזיקה קלאסית בהנאה רבה, אני יכולה לשבת עכשיו ליד פסנתר ולנגן מוזיקות שהייתי שומעת מההורים. מוזיקה קלאסית שהם היו מנגנים. אני לא יודעת תווים, אני מנגנת מהראש. אני שומעת את המנגינות האלו והן מחזירות אותי אחורה."
מאז הקורונה החליטה גם להתחיל לצייר. "לתערוכה בחרתי את הציור הזה בים, זה הציור הראשון שלי. בהוואי. זו אונייה בים, עם השמש ששוקעת בערב. זה מזכיר את הולנד. אני בעצמי מתלהבת מהציור, ציירתי אותו לפני פחות משנה. הולנד היא המולדת שלי ויש את הסגנון שלה וגם אחותי שם וכל ביקור שם ממלא אותי שמחה". סיימון, שחולק איתה בילויים משותפים רבים, החל לצייר עוד קודם וכעת יחד ממלאים את ביתם בצבעים וציורים. "סיימון לא עבר חיים קלים וגם אני לא, וברוך השם מה שיש לי היום אני מרוצה יש לי ילדים ונכדים שאני מאוד אוהבת".