​

כשרבקה כחלון הייתה רק בת 8, הגרמנים הגיעו לטריפולי, בירת המדינה לוב שבצפון אפריקה, ושלחו משפחות ואנשים רבים למחנות השמדה ועבודה. ביניהן, משפחתה של רבקה, הוריה ואחיה.
לפני שהמלחמה פרצה, רבקה, שנולדה ב-1933 למדה בבית ספר איטלקי רגיל בטריפולי. כאשר הסלקציה החלה, משפחתה נשלחה למחנות מחוץ לטריפולי, בגבול תוניס.
״פחדנו מאוד. המשפחה שלי הייתה בצריף בלי אוכל ומים״, כך היא מספרת. בתוך המחנה משפחתה לא ציינה חגים, ולמרות זאת, אביה של רבקה היה מתפלל בתוך הצריף הקטן.
הגברים נלקחו למחנה עבודה, ביניהם אביה של רבקה שהסכים ללכת, ומי שסירב הוכה עד מוות. אחיה אהרון לא הסכים לעבוד, ונכלא בבית הסוהר של המחנה. כשאמה של רבקה, שהייתה בהיריון, הגיעה לבקרו בכלא, הגרמנים הכו אותה עד שאיבדה את עוברה.
בתוך המחנה רבקה מצאה נקודת אור- כאשר שיחקה עם אחיותיה במשחקי קלאס וחבל, הבינה שתוכל להשתמש במסמרים שמצאה על הרצפה וחוטים ישנים לטובת מלאכת הסריגה, וכך למדה לסרוג. במובנים רבים, עבורה זה היה חבל הצלה ומפלט מהקשיים הרבים איתם התמודדו.
ביום השחרור של המחנה, רבקה ברחה מבלי להביט לאחור. בתום המלחמה, היא החליטה לעלות לארץ ישראל. בשנת 1949 החלה במסע שנמשך שמונה ימים מטריפולי לתוניס, משם אל צרפת ורק אז עלתה לארץ בעליה הבלתי לגאלית כשהיא מוסתרת בבטן האונייה.
בישראל נשלחה תחילה למחנה העולים בעתלית, והיא רק בת 14.״המסע היה מתיש, אבל כל מה שרציתי היה להגיע אל ארץ ישראל״, היא מספרת בהתרגשות. מעתלית עברה למעברה בפרדס חנה. רבקה היתה מטפלת בכולם, על אף שהייתה הצעירה ביותר – היא הייתה החוט המחבר בין כולם.
בחלוף 3 שנים, גם הוריה ושאר משפחתה עלו לישראל. רבקה מספרת שלמדה מהוריה להיות ילדה טובה ואדיבה לסביבה, ועל ההשראה שקיבלה מאימה שתמיד אהבה לעזור לכולם. כמי שהיה צורף מוערך בטריפולי והשאיר הכל מאחוריו, אביה של רבקה הגיע לארץ ונאלץ לעבוד כפועל חמורים. "הוא היה חייב להאכיל 10 ילדים ולכן לא הייתה לו ברירה אלא לעבוד במה שהיה אפשר", היא מסבירה.
״ההורים מעולם לא סיפרו דבר על תקופת המלחמה״, כך משתפת רונית, ביתה של רבקה. ״לא הייתה מודעות לסיפורי ניצולים מצפון אפריקה. רק כשהחל המאמץ להכיר בהם כניצולי שואה, צפו הסיפורים״.
רבקה הגיעה לנס ציונה בשנת 1953, בעקבות בעלה תושב העיר, אפרים. כמעט 70 שנים היא גרה בעיר, עוד מאז שהיו בה פרדסים בלבד. ״טוב לי, אני אוהבת את השקט ואת הבית״, היא מספרת בחיוך. כמי שהתנדבה לאורך השנים במסגרות רבות, היא מדגישה כי חשוב לה לתת מעצמה ולהתנדב. למרות כל המאבקים שחוותה, תמיד היה לה חשוב לתת לילדים, 9 הנכדים ו-9 הנינים שלה את כל מה שלא היה לה כשגדלה. רבקה הצליחה לרקום את המלאכה הכי טובה שלה: משפחתה. עד היום היא רוקמת מפות שולחן, תמונות וסוודרים. ״מלאכת הסריגה שרכשתי במחנה מייחדת אותי, מזכירה לי מאיפה ומלווה אותי בכל הצלחותיי".