מבלי ידיעתה, עזרתה של אסתר איפשרה לאביה לפעול במחתרת היהודית

אסתר נולדה ב-1941 במרוקו, להוריה ניסים ורינה בן סימון. היא גדלה בעיר סטאת, בת שנייה מתוך חמישה אחים. משפחתה הייתה אמידה מאוד והתגוררה בוילה גדולה, ואסתר למדה מהוריה על חשיבות מתן כבוד לכל אדם. "הוריי תמיד נתנו צעצועים טובים לילדים שסבלו ממחסור, כדי לשמור על כבודם ואמי העסיקה 3 עוזרות בית – מוסלמית, נוצריה ויהודיה. היא אמרה שהיא רוצה לתת פרנסה לכולם", מספרת אסתר.
במלחמת העולם השנייה רוכזו כל יהודי העיר ב-"מלאח" (מקביל לגטו). בסיום התקופה הם חזרו לביתם מבלי שנפגע דבר מרכושם. מתחת לפני השטח קרבה למשפחה סכנה נוספת: אביה הפך לפעיל בכיר במחתרת היהודית, שפעלה כנגד הנאצים, ופעלה להעלות יהודים לארץ ישראל, ללא ידיעת המשפחה. מי שעזרה לו במשימה הייתה אסתר הקטנה והחכמה, שקפצה כיתות בבית הספר, לקורס לתקשורת, בו למדה לכתוב מכתבים רשמיים. כך היא שימשה לאחר שעות הלימודים כמזכירתו של אביה שניהל מחסן תבואה גדול כהסוואה לפעילות המחתרתית הענפה במחסן. באחד הימים בשנת 1948 ראה אביה חשמלאי ליד המחסן, וחשש שהפעילות התגלתה. באותו ערב פרצה שריפה במחסן. הוא מיהר וחילץ את כל מסמכי המחתרת מתוך המחסן. הוא הצליח להציל הכל, מלבד את עצמו שכן ריאותיו נפגעו קשות משאיפת עשן. בעקבות זאת חלה בסרטן ריאות ונפטר כעבור 3 שנים.
אובדנו של אביהם השפיע מאוד על המשפחה, שנכנסה לאבל כבד. אחיה הבכור נשלח דרך עליית הנוער לקיבוץ בתקווה שמצבו ישתפר. לאחר 3 שנים טובות שחווה בקיבוץ גבע, ביקש האח אישור להעלות לארץ גם את משפחתו ובשנת 1955 החלה המשפחה במסע העלייה. תחילה נשלחו אסתר ואחותה, שמחה, להכשרה של מספר חודשים בצרפת ובסיומה עלו לארץ לקיבוץ גבע, בו נקלטו באהבה ובחום.
כאן פגשה אסתר את אמנון דותן מקיבוץ גבת. בשנת 1962, לאחר שיחרורה מהצבא, התחתנו השניים ועברו לגבת שם היא גרה עד היום. נולדו לזוג 3 בנות – הילה, רותם ודגנית. אך לאסתר נותר עוד חלום – ללמוד רפואה ולעבוד כרופאה. במרוקו, עת טיפלה באחותה החולה, סיפרה שאביה נהג לומר: "אני סומך על אסתר, יש לה חוש טבעי לרפואה". הקיבוץ לא הסכים לשלוח אותה ללמוד רפואה, ונמצאה פשרה: לימודי סייעת לרופא שיניים בירושלים. עשור לאחר מכן יצאה ללימודי שינניות ויצרה מהפכה בתחום רפואת השיניים בקיבוץ כשהעלתה את המודעות לרפואה מונעת. את המהפכה החלוצית הזו היא הרחיבה לחמישה קיבוצים נוספים בעמק. "העבודה בקהילה הייתה אצלי בעדיפות ראשונה, על פני הדרכה באוניברסיטה", היא מספרת. אסתר המשיכה לעבוד במרפאת השיניים עד גיל 75, ועד היום היא מלווה חברים ובני משפחה לביקורם אצל רופאים.