הוריי אמרו לי שזה נס שאני חי

בבוקר העשרה בטבת 1953, התפלל אביו של אהרון מימון בבית הכנסת כהרגלו בכל יום מימות השבוע. שלוות התפילה הופרה כששמע שכנים קוראים בשמו, הם באו לבשר לו שאשתו בצירי לידה. השלווה הפכה להתרגשות, והוא מיהר לקרוא למיילדת לצריף המשפחה. המיילדת הגיעה והלידה החלה, אבל משהו כשל, והתינוק הטרי יצא לאוויר העולם ללא רוח חיים. ״אבא שלי עשה לי החייאה, ואחרי כמה עיסויים פתאום התעוררתי,״ מספר אהרון בהשתאות. ״ההורים תמיד אמרו לי, אתה חי בנס, ולכן כל יום שלך צריך להיות עם תכלית״.
הוריו של אהרון, יצחק ופורטונה מימון, עלו לארץ מתוניס בשנת 1950. הם הכירו בשער העלייה, התחתנו והגיעו למגדל העמק בראשית ההתיישבות בעיר. ״גרנו באוהלים ובצריפים. אבא שלי היה מתפלל, ובשלב מסוים הצליח להשיג ספר תורה ספרדי מגרמניה. הוא וחבריו חיפשו מיקום גבוה לבית הכנסת, הם מצאו גבעה והתחילו להתפלל שם״. באותה הגבעה ממש שוכן עד היום בית הכנסת ״אוהל יצחק״ (בעבר ״שערי גילָה״), שאהרון הוא רבו.
״אני רואה את יד השם בחיים שלי״, מודה אהרון ומספר על נס נוסף שקרה לו: במלחמת יום כיפור נפצע בשטח ונשאר שם מחוסר הכרה במשך זמן רב ונחשב לנעדר, עד שהצליחו למצוא ולחלץ אותו. ״אני זוכר שהיו לידי חברים ופתאום עפתי מהמקום. איבדתי את ההכרה, והדבר הבא שאני זוכר זה שהתעוררתי בבית חולים שדה בעכו. שוב הרגשתי שאני חי בנס. כל דבר כזה נתן לי דחיפה להיות בעשייה למען הציבור״.
לקראת סוף ימיו ביקש האב מאהרון להיות אחראי על בית הכנסת, ונתן לו מפתחות למבנה, שהיה אז רק צריף. ״לאט לאט התחלתי להכיר את האנשים בקהילה והצלחנו למסד את הצריף הזה. קראנו לו ׳שערי גילָה׳, כי מרגע שהוקם רשמית התחלנו לעשות אירועים קטנים, בר מצווה וחתונות״. עם השנים הפך הצריף הקטן למבנה הכולל חדרי אירוח, ובית הכנסת היה למרכז קהילתי שאליו מגיע כל מי שזקוק לעזרה, אם מדובר בדרי רחוב, אסירים משתקמים, עולים חדשים ועוד – הדלת פתוחה בפני כולם.
הרב אהרון, מורה במקצועו, דוגל בנתינה ללא תמורה עד היום. גם לאחר שיצא לגמלאות המשיך לצקת תכלית לימיו, כפי שהורו לו אביו ואימו, ונתן הרצאות בפני סטודנטים, תיגבר בשיעורים לתלמידי בית הספר, ולצד זה המשיך בעשייה למען הקהילה המקומית במגדל העמק. ״מה שאני אוהב במגדל העמק זה שיש אוזן קשבת, והאנשים חמים מאוד״. ויש לו גם מסר לדור הצעיר: ״כל דבר שרוצים אפשר להגיע אליו. לכל בעיה יש פיתרון״.
״אני חי עם אשתי עליזה. יש לי חמישה ילדים, תאומים ושלישייה,״ הוא מספר, ״כשהם נולדו נתתי הרצאות במכללת אורנים, ובישרתי לסטודנטים שבשעה טובה נולדה לי שלישייה. יום אחד מגיע אלינו הביתה רכב של אחד הקיבוצים, מלא בחפצים בשבילנו, אמרתי לעליזה ׳תראי איך עם ישראל גדול׳. אתה מסתכל ואומר, ׳שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו׳, כלומר, כשאתה נותן – אתה מקבל״.