"נושמת את ריח התלם"

ניצה בצר קיבלה את פנינו במושב בחיוך רחב, עם מיץ תפוזים ובמשפט "נושמת את ריח התלם בשדות בית לחם הגלילית". כשנכנסנו לאוטו וסיירנו עימה במשק המשפחתי, הבנו מדוע.

ניצה נולדה בשרון בשנת 1934, או כמו שהיא נוהגת לתאר, "באחת-שתיים-שלוש-ארבע, ה־1 בפברואר 1934". הוריה רבקה וישעיהו ז"ל היו ממקימי המושב בית הלל, שהוקם כחלק ממבצע 'חומה ומגדל' להקמת יישובים חקלאיים בארץ.

בגיל 14 הגיעה לבית הספר החקלאי בנהלל. "בבית ספר למדנו על עצי פרי, בוטניקה, כימיה, זאולוגיה ועוד. עבדנו בבוקר, ואחר הצהריים הלכנו ללמוד. אני למשל עבדתי בעצי הפרי ובלול". בבית הספר החקלאי הכירה לראשונה את צבי בצר ז"ל, "צֶבִּי", מי שלימים יהיה בעלה. "משפחת בצר הייתה מראשוני המשפחות בנהלל", היא מספרת, "צבי היה חקלאי שורשי ושירת בצבא שנים רבות. תמיד אמר מילים חכמות במקום הנכון, שכולם נהנו לשמוע".

בעודה ממתינה לצו הגיוס לצבא, ניצה התבקשה להיות מורה לחקלאות בטבעון. "התקופה הייתה תקופת הצנע, והתעקשו שאהיה מורה לחקלאות. זה היה לקראת החורף, עבדתי בבית ספר יסודי ועשינו גינות ירק. זרענו בצל, צנונית, מה שגדל בחורף. המורים והילדים היו מרוצים". בפברואר 1952 הגיע הצו וניצה עזבה את עבודתה כמורה והתגייסה. באותה שנה התחתנה עם צבי, ובשנת 1957 הגיעו השניים לבית לחם הגלילית. לניצה וצבי שלושה ילדים: אביתר, אמציה (מוצי) ונעמה.

"כשהגענו לבית לחם קנינו את המשק מאברהם בן דרור, חקלאי מכפר יהושע. במשק היה בית שבנתה הסוכנות ומשתלה של שתילי עצי פרי נשירים. במשתלה הוא השאיר כמה שורשים, ומכאן התחלנו. בתחילת הדרך הייתה לנו משתלה, רפת חולבת, לול, וגם עגלים והודים שגידלנו". בהמשך, הבן אביתר נכנס לפעילות במשק והפעיל אותו, וגם הקים חממת ורדים. כיום המשק מורכב ממשתלה של שתילי עצי פרי נשירים, ומ"יער המאכל", המנוהל ע"י הדור השלישי – ניצן נכדה של ניצה, ובת זוגתו יולי.

"יער המאכל" הוא שטח חקלאי שבו מגדלים מזון תוך שימוש מושכל במשאבי הקרקע והמים באופן המשקם את הקרקע ומהווה בית גידול, בדומה לשמורת טבע. במרחב מתקיימים סיורים ותוכניות לימוד של פרמקלצ'ר (חקלאות בת קיימא), גידול ירקות, בריאות והתפתחות אישית.
"הכי אני אוהבת את העיסוק באדמה", מסכמת ניצה, "גאה במשפחתי ממשיכי הדרך, לקיים חקלאות זו ציונות".