ראש העיר שכל אחד מכיר

נפגשנו עם נחמיה להב, ראש עיריית חדרה לשעבר וביקשנו ממנו להצביע על מיזם שהוא גאה בו במהלך כהונתו. מיד סיפר לנו על הקמת אנדרטת הזיכרון יד לבנים וגן המייסדים. כשאנחנו מסתובבים בין המונומנטים האדירים הוא מתפעל: ״אתה הולך פה ומרגיש כמה שאתה קטן״. ניכר שהאנדרטה קרובה לליבו. ״דני קראוון תכנן את הגן״, הוא מתגאה. שדרת דקלי וושינגטוניה חוצה את הגן לאורכו, על השביל יושבת קבוצת תלמידים ונחמיה שואל לשלומם. בגן נחים עצי פרי הדר, סברסים, אקליפטוס זקן. אנשים עוברים ובאים ומברכים את נחמיה לשלום, והוא מתחיל לספר על ילדותו בחדרה.

״הוריי עלו מתימן ב־1943 והתיישבו בחדרה. אני נולדתי בשנת 1944. כשהייתי בן שנה עברו הוריי לשכונת יצחק. אבי עבד כל חייו בפרדסי האזור. אימי עבדה בניקיון. גרנו ארבעה אחים בחדר אחד, לא היה חשמל ולא כבישים, אבל הייתה לנו ילדות מאושרת.

״היו לנו יחסי שכנות יוצאים מן הכלל עם שכונת נווה חיים הסמוכה, משום שכולם חיו באותם תנאים. קראנו להם האדומים – כלומר מפא״י, ואנחנו היינו הפועל המזרחי. היו ויכוחים אידיאולוגיים גדולים, אבל חיינו יחד בשלום. הדודים של אשתי, שגדלה גם היא בשכונה, היו במחתרת האצ״ל. הם לימדו אותי הרבה על המחתרת, והיו לוקחים אותי לעצרות־עם של מנחם בגין. ואני נשביתי בזה״.

נחמיה היה ראש עיריית חדרה במשך עשור. זה לא היה חלום חייו, אבל אנשים ראו בו מועמד מתאים ולאט לאט גם הוא קיבל את הרעיון. בתקופת כהונתו הוקמו חטיבות הביניים, נבנו שכונות חדשות, החלה בנייה בחוף הים של חדרה והעיר הכפילה את גודלה. שתי היוזמות שהוא גאה בהן במיוחד הן פארק נחל חדרה והאנדרטה לחללי חדרה. ״זו גולת הכותרת מבחינה תרבותית, שמשלבת את העבר הרחוק של מייסדי חדרה עם חללי מערכות ישראל בני העיר״, הוא מסביר בהתרגשות.

הייתה גם הקרבה אישית בהיבחרותו לתפקיד ראש העיר, כשנאלץ לסגור את משרד עורך הדין שלו. ״אני לא מצטער לשנייה״ הוא אומר, ״זה היה שווה את זה ואני מאושר שמילאתי את התפקיד עשר שנים. כשאני מספר על זה לנכדים שלי הם מרותקים״. לנחמיה ואשתו רות ארבעה ילדים ועשרה נכדים. ״אני אוהב את העיר ואת אנשיה ושמח שהיה לי חלק חשוב בהתפתחות העיר״ הוא אומר, בעוד עובר אורח מזהה אותו וקורא מרחוק ״לא השתנית נחמיה״.