סיפור מסע

שנת 1944, שכונת נחליאל בחדרה, עלמה צעירה הגיעה זה עתה למושבה ומחפשת את קרובת משפחתה. ״תלכי בכיוון הזה ותגיעי לשכונה של התימנים״ אומרים לה. חם בדרך, אבל היא כבר עברה מסע מתימן ברגליים יחפות, דבר לא יפריע לה להגיע ליעדה.

והנה היא רואה את השכונה. ״אני מחפשת את דודה שלי״ היא אומרת ונוקבת בשמה. ״הנה היא שם״ מצביעים התושבים. הדודה עומדת ושוטפת בגדים מתחת לברז המים. מרים דמתי, הצעירה שהגיעה זה עתה לחדרה, עומדת ועיניה דמעות. היא מצאה את מה שחיפשה.

החיים בתימן טובים דווקא. למרים, ילידת 1931, זוג הורים שעוסקים בתפירה ורקמה. אביה נוסע לעיתים לעיר עדן ושוהה בה תקופות ארוכות, ומצליח לפרנס את המשפחה כראוי. לא חסר להם דבר. אבל משאת נפשם היא להגיע לישראל, וכשמגיע הרגע, המשפחה עוזבת את כל רכושה מאחור ויוצאת למסע רגלי לעדן, שנמשך שבוע ימים.

״אני זוכרת את כל הדרך מהבית עד לעדן. הייתה הליכה קשה, לא היה לנו כלום. היו לי נעליים, אבל הן פצעו לי את הרגליים, אז הלכתי יחפה והחזקתי אותן ביד, עד שהתעצבנתי וזרקתי אותן, לא רציתי לסחוב יותר. היינו מכינים לחם אצל ערבים שפגשנו בדרך ואוכלים איתם. בעדן נשארנו חודש ימים, ומשם עלינו אני ובעלי שלום על אונייה שהפליגה לארץ ישראל״.

אחרי תקופה שחיו באוהלים ברמתיים, שאלו את מרים לאן היא רוצה להגיע. היא זכרה מה אמא שלה אמרה לה, שתבקש להגיע לדודה שלה בחדרה. וכך היה. מרים הגיעה לשכונת נחליאל ושם חיו היא ושלום במשך ארבע שנים, עד שבשנת 1950 עברו לבית שבנו בנווה חיים, כשעוד היו בו רק שני חדרים ואפילו לא דלתות. כאן בנווה חיים גידלו את שני ילדיהם, בחיי קהילה שזכורים לה לטובה, עם שכנות שמתאספות יחד כשיש שמחה או כשמישהי יולדת, עם חגיגות השמחות בבתים ובעזרה הדדית. וכאן היא חיה עד היום, באותו בית. ״בהתחלה החיים לא היו קלים, לא היו מים ולא חשמל, הקליטה הייתה קשה מאוד. אחר כך הבאתי את הילדים שיהיו בריאים, הבת שלי גרה על ידי ואני אומרת תודה לאל שאני לא לבד״.

עברו שנים רבות, מרים מתקרבת לגיל 93 אבל הזיכרון נשאר חד. כשהיא רואה את השכונה המתפתחת ונזכרת בתנאים שבהם התחילו את חייהם כאן, היא נדהמת מהפער ושמחה עבור הדור הצעיר שגדל בתנאי יש ולא בתנאי אין. ״עכשיו זה כמו גן עדן״ היא מסכמת בחיוך.