מורה בכל צבעי הקשת

מיד כשפגשתי את ציפורה מוסקו הופיעה למולי אישה מוארת ומלאת חן וצבע. היא נולדה בשנת 1944 בפתח תקווה, עוד בתקופת השלטון הבריטי. הוריה יעקב ושרה שפיר נישאו בבסרביה, עלו ארצה בשנת 1936 והגיעו לביתם בנווה חיים בחדרה, שבו מתגוררת ציפורה עד היום.

תמונות מילדותה בשכונה נחרטו בזיכרונה: ״הגפירים (שוטרים עברים) שהיו עומדים על המגדל בשכונה, והחבר׳ה של השכונה שהיו נפגשים בכל שישי בערב ורוקדים ריקודי עם על הרמפה, דבר שליווה אותי מילדות. ליד ביתי עומד ׳בית בוגר׳, שבו אנשי השכונה חגגו חגים במשותף באווירה קהילתית. גרנו בשיתופיות, לא היו דלתות סגורות, הכול היה פתוח״, היא נזכרת. "יחד עם ילדי השכנים היינו מטפסים על העצים ומשחקים בטרזן, שיחקנו עם רוגטקות ורובי עץ שהכנו, והגולגולים של פרי האיזדרכת היו הקליעים. בכל בית היה משק עזר קטן, גידלנו לול תרנגולות, אווזים, ירקות בחצר. אני גידלתי ארנב, וכמובן תמיד היה כלב״.

במעלה הבוידם, בחושך מוחלט בתוך ארגז ישן יושב לו אקורדיון. חלום חייו של יעקב אביה היה שציפורה תנגן באקורדיון, היא קיבלה אקורדיון קטנצ'יק בהשאלה ועליו למדה לנגן בהיותה בת 10. אחרי מספר שנים קיבלה אקורדיון חדש, אומנם נפצעה ממנו בברכיים אך התמידה בנגינה. בצעירותה לימדה חליל ואקורדיון באופן פרטי.

ציפורה עבדה כמורה לחינוך מיוחד בכל שנות חייה, ופרצה דרך בתחומה. היא החלה כמורה חיילת בעפולה, ולאחר נישואיה התגוררה ולימדה בחיפה, שם ריכזה וניהלה בבית ספר נפרד שלוחה של כיתות חינוך מיוחד, שהייתה אמורה להפוך לבית ספר מיוחד. ציפורה התנגדה להפרדת ילדי החינוך המיוחד וביקשה ליישם בבית הספר חינוך משולב, וזאת לפני 55 שנים, דבר שלא היה מקובל בזמנו. היא זכתה בפרס החינוך המיוחד כ"מורה לחיים", ורואה בחינוך ילדים שליחות לחיים.

ציפורה חינכה ולימדה דרך משחקים שיצרה עבור ויחד עם תלמידיה, ואף הוציאה חוברת של שעשועי לשון. ״בניי היו שפני הניסיון לבדיקת המשחקים״, היא מציינת בגאווה. אחרי 17 שנים בחיפה חזרה לחדרה, והשתלבה במערכת החינוך המקומית. היא קיבלה תקציבים מקרן יוזמות חינוכיות, עבדה ויצרה פרויקטים שונים, ביניהם תלמידים חונכים תלמידים, "הוראת עמיתים" בחינוך המיוחד.

״נווה חיים היא בית עבורי״, אומרת ציפורה. בשנים האחרונות, בנוסף לציורים באקריליק, בצבעי מים ובטכניקות שונות, ציפורה מציירת מנדלות יפיפיות על כדים, בקבוקים, אבנים וכלים שונים המקשטים את ביתה הנעים. בשנת 1966 נישאה למוישה (מאוריציו) ולהם שני בנים ובת ושישה נכדים. השנה (2023) הלך לעולמו בעלה היקר, לאחר 57 שנות נישואין. היא מתגעגעת דווקא לדברים היומיומיים כמו ויכוחים קטנים, אבל מוישה תמיד נוכח בביתם ובגינה שטיפח, ובה עצים שנותנים פרי בכל עונה. על אף פטירתו, ציפורה מציירת בצבעים בוהקים וממשיכה לחייך ולראות את הטוב שבילדיה ובחייה.