האמונה של פרחיה

פרחיה כהן, אימי, נולדה בשנת 1938 במרוקו. בשנת 1955 עלתה לישראל תחילה, למעברת "חרובית" ליד רחובות, ובשנת 1960 מצאה את ביתה בשכונת נווה חיים בחדרה. היא הייתה כבת 20, עם בעל ושלושה ילדים קטנים. "אחרי חמש שנים במעברה רצינו לצאת, בעלי חיפש בית בהרבה מקומות אבל השכנים במעברה לא הסכימו שניפרד, וכך הגענו אנחנו והשכנים לשכונה יחדיו".

השנים הראשונות אופיינו בקשיים רבים ובאסונות שמלווים את חייה עד היום. שמעון בעלה ז"ל עבר תאונת דרכים קשה, בעודה מטפלת בתינוק בן יומו – אחי דניאל. על התקופה המאתגרת שבמהלכה טיפלה בבעלה, ששכב בבית החולים בחיפה בין חיים למוות, היא מספרת: "היינו חדשים בעיר, עדיין לא הייתי יוצאת מהבית ולא הכרתי אף אחד, הייתי לבד. נאלצתי להשאיר את התינוק עם אנשים שונים כדי ללכת לבית החולים. שכנים וחברים היו מנסים לעזור לי כמה שיכלו". כאשר אבא שמעון הבריא הבחינה פרחיה שמשהו לא כשורה אצל התינוק דניאל. למרות פניות חוזרות ונשנות שלה לרופאים שונים, ולמרות אבחונים לא נכונים, היא המשיכה ונלחמה עד שהשיגה בדיקות שאיששו את שהרגישה בחוש אימהי. דניאל אובחן עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה. "הגעתי הביתה מקופת החולים ובכיתי הרגשתי שיש משהו לא בסדר. עברתי בין רופאים וכולם אמרו לי שהילד בסדר גמור אבל אני הרגשתי. בסוף אחרי הרבה בדיקות הרופאים הבינו שצדקתי. מאז הלכתי לכל רופא, רב ואפילו שייח' ערבי כדי לעזור לילד אבל כלום לא עזר", היא משתפת. בגיל 11, לאחר שהתפקוד בבית נעשה יותר ויותר קשה, עבר דניאל למעון נופים במגדל, שם הוא מתחנך עד היום. "דניאל מגיע אליי הביתה בכל חג, ואני הולכת לבקר אותו במוסד כמה פעמים בשנה".

פרחיה השתלבה כטבחית בבית הילדים תלפיות בשכונה והאכילה פיות רבים אשר עד היום זוכרים אותה לטובה ומבקרים אותה. מאז ומתמיד כונתה "הטבחית של כולם". למרות קשיי החיים פרחיה חווה את השכונה כמעטפת משפחתית אחת גדולה. זיכרונות רבים שזורים בסיפור חייה, וכוללים עזרה ודאגה רבה, שבטיות ומשפחתיות מצד השכנים, שהיוו תחליף למשפחתה שנשארה במרוקו. "זאת שכונה שקטה, כל אחד אוהב את האחר, וכמו משפחה עוזרים זה לזה".

האמונה היא נדבך חשוב בחייה של פרחיה, כפי שמתבטא גם בדיוקנה. למרות התלאות שעברה, פרחיה לעולם לא איבדה את אמונתה בקדוש ברוך הוא. מכל משבר וצרה שפקדו אותה בחייה היא צמחה יותר ויותר, הקימה משפחה למופת בת שישה ילדים, 11 נכדים ועשרה נינים. ואם נשתמש במילותיה – אין ספק שאימא, סבתא וסבתא רבא שלנו, עשויה מברזל!

היום פרחיה היא דמות מרכזית בשכונה, ואם תשאלו אותה מה הדבר הכי חשוב בחיים היא תגיד: "הכי חשוב בחיים להיות טובים עם כולם ולהיות בני אדם טובים. יש לי משפחה טובה ותודה לבורא עולם".