בפרדס של גדליה

גדליה מסוורי נולד בחדרה בשנת 1940, בן בכור מבין תשעה אחים ואחיות. עד שהיה בן 13 הספיקו הוריו לעבור בין מספר יישובים באזור השרון עד שהתמקמו בגאולי תימן, שם קיבלו אדמות ושטחים מהמדינה לטובת פיתוח החקלאות, ובחרו להקים לול ופרדסי הדרים.

במרוצת השנים הכיר את שרה אשתו שהייתה תושבת נווה חיים, בשנת 1965 התחתנו והחליטו להקים את ביתם ומשפחתם בשכונה. שרה עבדה כמחנכת בבית ספר, וגדליה המשיך לעסוק כשכיר במקצוע הפרדסנות שהכיר מבית הוריו.

נווה חיים נטועה בחייו של גדליה בשני כיוונים עיקריים: הראשון – הקמת הקן המשפחתי, בניית הבית והנחלה, שם הוא גר עם שרה ובצמוד אליהם גרים גם ילדיהם ונכדיהם אשר נולדו, גודלו וחונכו בשכונה. השני – המיקום של נווה חיים כצומת מרכזית בעבודתו ופועלו בפרדסנות האיזורית. גדליה הוא איש עבודה ממוקד וחרוץ שהיה מעבד את הפרדסים הנמצאים בשטחי אליכין וגן שמואל רוב שעות היממה. הוא היה יוצא בעקביות מוקדם כל בוקר, נוסע לתדלק את הטרקטור וממשיך לפרדסים דרך הדרכים הצדדיות שבאזור.

בחרתי לצלם את גדליה באחד הפרדסים שבהם נהג לטפל, לבוש באותם הבגדים וחובש את אותו הכובע שנהג ללבוש בתקופת עבודתו. בכדי לבטא את "המשקל הסגולי" שהיה לגדליה בטיפוח וטיפול הפרדסים, נבנה הפריים כך שגדליה עומד במרכז התמונה באופן המפגין נוכחות ושליטה. מאחוריו נשאר חלק משביל הנסיעה של הטרקטור בפרדס, הנותן ערך ומעמיק את הפרדס כאנלוגיה לתקופה ולמשך עבודת הפרדסנות של גדליה.

הביקור שלנו בפרדס היה מרגש עבורו והעלה זיכרונות, נוסטלגיה וסיפורים נוספים שחווה לאורך השנים. עבורי, כצלם – המיזם והצילום של גדליה הוא סגירת מעגל מיוחדת. לפני 20 שנה, כשגדליה היה יוצא מוקדם בבוקר ועוצר לתדלק את הטרקטור – אני הייתי נותן השירות בתחנת הדלק, כחלק מעבודה מועדפת של סיום שירותי הצבאי. היינו יושבים כמעט כל יום, בשעות הבוקר המוקדמות – סוף משמרת הלילה שלי – שותים קפה וצוחקים על החיים. הפכנו להיות חברים של ממש. גדליה אירח אותי לא פעם בביתו והיה מאורחי הכבוד בחתונתי.

אחרי שסיימתי לעבוד בתחנת הדלק, נותק הקשר בינינו. המספר הקווי אצל גדליה בבית כבר לא עבד. כמעין התערבות הגורל, שבוע אחרי שנרשמתי למיזם האוטוגרפרס, ואחרי 14 שנים שלא ראיתי אותו – פגשתי את גדליה ברחוב. זכות מדהימה הייתה לי לתעד אותו.