התחנה הסופית: ירושלים

עליזה שטרית נולדה באביב 1931 בשם עאישה לבית לחיאני בעיר בני–מלאל ( Beni-Mellal), הנמצאת באמצע הדרך בין קזבלנקה למרקש, למרגלות הרי האטלס. אף כי מעולם לא נשלחה ללמוד בבית הספר, היא לא הפסיקה ללמוד כל חייה. אף עתה, כשהיא נושקת לתשעים, אינה מפסיקה ליצור בידיה המוכשרות ציורים ועבודות יד מרהיבות שמעטרות את קירות ביתה בגבעת אולגה.
שלושה צירים מרכזיים עברו כחוט השני בחייה הבוגרים: משפחתיות חמה ומלוכדת, דבקות באמונה יהודית-ציונית ויצירה בעבודת כפיים. בגיל 13 נישאה ליעקב שטרית ז"ל - מוהל ופייטן מוכר בקהילה היהודית. כעבור שנה כבר חבקה את בנה הבכור. בשנת 1962 עלו בני הזוג עם שמונה ילדים, וכאן בישראל נולד הבן התשיעי. במרוקו נהגה לתפור לתושבים המקומיים גלביות, וכך סייעה בפרנסת המשפחה המתרחבת. את מעט תכשיטי הזהב שהיו לה מכרה כדי לרכוש שלושה כרטיסי טיסה להוריה ולבן הבכור. שאר הילדים טסו על חשבון הסוכנות. כך נחתה המשפחה בנמל התעופה בן גוריון – בהתרגשות אך בחוסר כול.
השנים הראשונות בארץ היו קשות בשל קשיי שפה, פערי תרבות ומאבק קיומי. ממגורים זמניים בלוד, הופנו לשכונת אולגה ד' החדשה - שנבנתה אז בחדרה, לקליטה של שרידי העולים מהמעברות הזמניות. השכונה הייתה ללא תשתיות, רק חול וחול. בית שעדיין לא הותקנו בו דלתות. מיטות ברזל, מזרוני קש, פרימוס, כמה כלים ושוברי מזון. "איך שורדים?", שאלתי, והתשובה של עליזה פשוטה: "שורדים בעבודה קשה ובחריצות. היינו צעירים, אופטימיים, ציונים חדורי אמונה יהודית, ומוכנים לעבוד קשה בכל עבודה מזדמנת כדי לספק למשפחה צורכי קיום בסיסיים. ניקיון, תפירה, בישול, מכל הבא ליד".
בארץ עסקה במשך 18 שנים כמבשלת למען החיילים שנפשו במרכז הנופש אולגה של הוועד למען החייל, ועל כך זכתה בשבחים ובתעודת הצטיינות. עבודה זו אפשרה לה להתמקצע קולינרית, לנהל מטבח המאכיל מאות נופשים ולקבל תנאי העסקה שמתגמלים אותה גם היום. בעבודתה זו התמזגו הנטייה הטבעית לתת ולהעניק, כישורי עבודת הידיים ואהבתה לישראל ולחייליה.
את שמה מלידה "עאישה" החליפה ב"עליזה" - שמבטא ומייצג את האופטימיות שלה. על אותן שנים קשות של תחילת הדרך בארץ אין בלבה טרוניה. "צאו לעבוד כמו שעשינו אני ובעלי ורבים רבים אחרים," היא אומרת. "החריצות וההתמדה יובילו אתכם רחוק ויאפשרו לכם להגשים חלומות".