זמירה אברהם
העץ שלא נשבר
כתיבה: אפרת סער
צילום: אפרת סער
סיפורה של זמירה אברהם, מתחיל בעירק, שם נולדה, כשהוריה היו במסעם מאירן לארץ ישראל. היא נולדה בפורים 1948 והוריה אשר שמחו על הקמת המדינה היהודית לעתיד, בחרו לקרוא לה זמירה – שם שמשמעויותיו בשפות שונות קשורות לחיוך, לנעימות ולנסיכות.
אביה של זמירה היה לוחם של ההגנה באירן וסייע בהברחת יהודים לארץ. לאחר שזהותו נחשפה הוא נאלץ לברוח עם משפחתו לישראל דרך לעירק, וכך קרה שזמירה נולדה בעירק. "זיכרון הילדות הראשון שלי, מגיל שלוש, הוא מהמסע מעירק לישראל: נסיעת לילה ברכבת עמוסה ארגזי דגים. רציתי להקיא מהריח, אבל אימא מנעה זאת ממני כדי שלא נתגלה".
בארץ הגיעה המשפחה למעברת אגרובנק, באזור שבו נמצא כיום קניון מול החוף וילג' בחדרה. זמירה מתארת את חיי המעברה כחוויה קשה. "חיינו בעוני ונאלצתי להפסיק את לימודיי בכיתה י', כי הוריי לא יכלו לעמוד בהוצאות. גרנו באוהל וסבלנו מהגשמים והרוחות".
בתמונה אפשר לראות את זמירה ליד עץ האקליפטוס שנטע אביה בילדותה במעברה בה גדלה." "יום אחד קק"ל הביאו עצים ואבי נטע את העץ הזה במסגרת ייבוש הביצות במעברה. כיום הוא מהבודדים שנותר עומד". העץ נטע שורשים איתנים וצמח לגובה של מספר מטרים. כשהגענו למקום, סיפרה לי זמירה שהיום הוא יום פטירתו של אביה, בדיוק לפני 29 שנה. "אבי תמיד אמר לי שביתנו היחיד הוא בארץ ישראל", סיפרה לי בדמעות. היא חיבקה את העץ, שמהווה תזכורת של תקופה אחרת מקום המדינה, אף גם סמל לחזון של האב על משפחה גדולה וענפה שגדלה על ערכי אהבת הארץ.
זמירה התחתנה בגיל 20 והביאה לעולם ארבעה ילדים. לאחר שבעלה נפצע במלחמה נאלצה לטפל גם בו. כל השנים הייתה מעורבת בוועדי ההורים בבתי הספר של ילדיה וגם בקהילת היישוב. את פרנסתה מצאה בבית הספר מבואות ים, שם עבדה 25 שנה.
סיפורה של זמירה, הזכיר לי את הקשר העמוק שחשו היהודים מהגולה בתקווה לעלות לישראל, ועל התלאות שעברו כדי להגיע הנה ולבנות את המדינה. למרות כל הקושי, מעולם לא נשברו. הקשר שלה לגבעת אולגה עמוק ושורשיו כשורשי העץ שנטע אביה. נדמה שגורלם קשור בגורל גבעת אולגה ומה שהתפתחה להיות כיום.
"הקשר שלה לגבעת אולגה עמוק ושורשיו כשורשי העץ שנטע אביה".