הנשים החזקות משכונת אולגה

עיניה הכחולות של חגית חן עם מבטן הנוגה, לא מסגירות את שעברה בחייה. גם ברגעים הקשים ביותר, המנטרה: "את הבת של אימא שלך", שתיהן נשים עצמאיות, חזקות ושורדות את מירוץ החיים לאחר טרגדיה שחוו שתיהן, כך מתבהר במהלך שיחתנו.
חגית נולדה ב-1948 במעברת אגרובנק, בת בכורה להורים שעלו מלוב. כשהיתה בת 6 נפטר אביה מהתקף לב והוא בן 28. אימה נותרה עם עוד שתי בנות קטנות ובהריון עם אחיה. אחרי שנה עברו לגבעת אולגה, לרחוב הגליל של אז - דירה עם חצר גדולה מול המתנ"ס של היום.
האם, דינה כחלון ז"ל, יצאה לעשות לפרנסת המשפחה, למדה ועבדה. ברבות השנים הפכה לדמות מוכרת בגבעת אולגה ובחדרה כמנהלת מפעל ההזנה, ובישלה את האוכל לבתי הספר במטבחים של עיריית חדרה. "הבית שלנו היה ערכי מאוד," מספרת חגית. "דיברו בו רק עברית והקפידו על קריאת ספרים. בשבתות טיילתי עם חברות, ואני נזכרת בגעגועים בשדה הפרחים והנרקיסים שהקיף את מרכז אולגה".
בגיל 15 החלה להדריך במועדון ויצו של אז אצל משה פסטרנק ז"ל, שקלט אליו את כל ילדי השכונה. כל החוגים שם היו בחינם. עד היום היא פוגשת אנשים שהדריכה, סיפרה להם סיפורים ושיחקה איתם במשחקי חברה. היא למדה בבית ספר "אור לטף" בגבעת אולגה ובתיכון "נעורים", אך לא סיימה אותו. בהמשך השלימה את לימודיה, כשאימה מדרבנת אותה כל הזמן לעשות תואר ותעודת הוראה ולהיות מורה.
במרוצת השנים עבדה במפעלי נייר ובלשכת ראש עיריית חדרה אצל דוב ברזילי וחיליק כהנא, אבל עזבה וחזרה להוראה. היא לימדה בבית ספר עמל ובמסגרות אחרות, וזכורה כמורה כריזמטית שתלמידיה מעריצים אותה עד היום.
חגית נישאה ליוסי חן, מורה לנהיגה ומנהל קבוצת כדורגל הנערים של הפועל חדרה, ונולדו להם 3 ילדים: רן, דנה וארז-זיקו. בשנת 1997 נפטר בעלה כשהוא בן 48 בלבד, והיא נותרה עם 3 ילדים, ממש כפי שהייתה אמה. חגית חזרה למלחמת ההישרדות, ובאותם רגעים קשים עמדה אימה לנגד עיניה כמודל לחיקוי. חגית עבדה קשה בכמה עבודות וגידלה את ילדיה לצניעות ולחריצות. היום היא קוטפת את הפירות ונהנית מילדיה ומנכדיה.
אחרי 40 שנה מחוץ לשכונה חזרה חגית לגור בגבעת אולגה מול הים. "לחזור לכאן זה כיף. מהות האנשים לא השתנתה. הם מקרינים חום ואהבה, הם לב חם. המקום התפתח לתפארת וחובה לטייל בשדרות מינסוטה, במדרחוב עם פרחים וצמחייה, ממש כמו באיטליה".