"כינרת בשבילי היא הבית, היא המשפחה וסמל להתפתחותי"

השנה מלאו 90 לאביבה ישראלי-דהאן. למרות שאביה ואימה נולדו בארץ, היא נולדה במצרים. לשם הם נשלחו כל אחד בנפרד, הוא כמורה והיא כגננת לצורך הוראת ‏עברית ויהדות. שם הם הכירו, התחתנו וילדו את שני ילדיהם: אביבה הבכורה וזמיר הצעיר ממנה בשנה. לאחר זמן מה עברו מקהיר העיר הגדולה, 'להליופוליס', שהייתה אז פרבר חדש עם קהילה יהודית מאד משגשגת.

"ספרי לי איך היה אז לגור במצרים?", אני מבקשת. אביבה עוצמת את עיניה לרגע: "הליופוליס הייתה מקום נפלא – ממש גן עדן. שפת האם שלנו הייתה עברית כמובן. אנחנו למדנו בביה"ס היסודי היהודי "אברהם בטש" שהיה שייך לרשת אליאנס. בהליופולוס היה לנו בית פתוח וההורים אירחו בביתם חיילים יהודיים, ששרתו בצבא הבריטי במצרים. בין באי ביתנו, היה גם חבר קבוצת כינרת, יוסף הר געש, שהיה לו תפקיד מכריע בקביעת מקום התיישבות של ההורים כשחזרו לארץ ישראל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים התקרבו למצרים, החליטו ההורים לחזור לארץ. יוסף הר געש כתב מכתב המלצה עלינו לפנחס ובלה אביגדורי ז"ל וכך בחודש יולי 1942 "ימי אל עלמין" הגענו לכנרת.

בקיבוץ גרנו בעמדת הביטחון בקומה הראשונה. אני הצטרפתי לכתה ז' בבית החינוך ואיתי היו בין היתר נעמי ספיר שמר המשוררת. אחי ואני השתלבנו מהר מאד, הן בכנרת והן בעמק. באותם זמנים שתי הכיתות היו קבוצה חברתית אחת בפעילויות החברתיות כך שאחי ואני היינו רוב הזמן יחד. אף שזמיר היה יותר אסרטיבי ממני, היינו שנינו מאוד קרובים זה לזה".

ארבעה ימים בלבד לאחר קום המדינה - כשהוא בן 18 בלבד, נהרג אחיה זמיר בצמח, בקרב על הגנת עמק הירדן. "נפילת זמיר גרמה לשבר נורא במשפחה שלנו. כולנו עזבנו את כנרת כדי להתמודד עם השבר הקשה הזה".

את יעקב בן זוגה הכירה בגיל צעיר מאד. "כבר בגיל 15 העניק לי שרשרת כסף עם שני לבבות זהב צמודים ועליהם האותיות א.ד – ראשי השמות של שמי. לפני שעזבנו את כנרת, יעקב ואני נישאנו. החופה נערכה על גג הבית האמצעי, אחד משלושת הבתים הראשונים על הגבעה מהם התפתחה קבוצת כנרת. כמובן שלא נערכה מסיבת חתונה כפי שהיה נהוג בדרך כלל. צבי כהנא צילם תמונה אחת יחידה דרך אשנב הפרוזדור בחדר הקשר".

המשפחה התפזרה. אביה יצא לשליחות במחנות בצרפת, ואביבה החלה ללמוד להיות גננת בסמינר הקבוצים. "אחרי הלימודים חזרתי לכנרת והתחלתי במפעל החיים שלי – חינוך הדור הצעיר. אני זוכרת היטב את בני המחזור הראשון שלי: דובי סדן (עולה חדש), בלהה חסיד אברהמזון, אילן רוזנר, יגאל גרינר, איתן בן מאיר, הדסה סלונימסקי, ברוריה הרחול ורינה הבת של יטי החובשת. בהמשך – הייתי גם מורה בכתות א'-ב'. ההורים שתפו פעולה ויחד המחזנו מחזות רבות של סיפורים. בהמשך עברתי ללמד בבית הספר שלנו וכך סה"כ עסקתי בחינוך והוראה יותר מיובל שנים".

"מהי כינרת עבורך?", אני שואלת אותה לקראת סיום. "כינרת בשבילי היא הבית, היא המשפחה וסמל להתפתחותי", עונה לי אביבה ומדגישה: " החברים שקלטו את משפחתי. החברים שעמם עבדתי בחינוך, החניכים שלי לדורותיהם ובני משפחותיהם. כל פינה וכל איש בכינרת הם הבית: אז והיום".