"שם הקוד היה: 'המשפחה התרחצה בים בבטחה ואפילו חזרה לחוף'. כך ידע המפעיל כי המבצע הצליח"

שמעון זעפרני נולד בשנת 1942 בעיר מרקש במרוקו, אחד מבין 9 אחים ואחיות. כבר בגיל שבע החל לעסוק בפעילות חברתית, כשהתנדב בחופש הגדול להדריך בקייטנה של כ-300 מילדיה העניים ביותר של הקהילה.

על מנת שירכוש השכלה טובה, שלחו אותו הוריו ללמוד בפנימייה יהודית בקזבלנקה. שמעון, שבלט תמיד לחיוב בעקבות פעילותיו, הוזמן עם סיום לימודיו בפנימייה לשיחה אישית בביתו של המנהל. "כילד, ההתרגשות להיכנס לביתו של המנהל הייתה עצומה", נזכר שמעון ועיניו דומעות וזורחות גם יחד. "כאשר נכנסתי לביתו, ראיתי במרכז הסלון דגל ישראל ועל ידו תיק שעליו מונח אקדח", הוא מספר. עוד לפני שהבין מה הסיבה שלשמה הוזמן, שואל אותו לפתע המנהל: "האם אתה מעוניין להתגייס להגנה?" . "מטרת הפגישה הייתה ללמוד להשתמש בנשק ולצאת לפעולות הגנה על הקהילה במידה שיהיו פרעות כנגדה", ציין שמעון. בגלל הרצון להיות במוקד העשייה דרכו של שמעון לגיוס למחתרת היהודית, שעסקה בהעלאת יהודי מרוקו, הייתה קצרה.

תפקידו במחתרת במרוקו היה לחלק דרכונים מזויפים בנמל למשפחות היהודיות שעמדו לצאת למסע לישראל. "זה היה סיכון בלתי נתפס באותם ימים", הוא משחזר. אחרי שהמשפחות היו עוברות את המכס ועולות לאנייה, היה שמעון יושב כשעתיים בבית קפה סמוך לוודא שכולם עברו בשלום וממתין לשיחת טלפון מהמפעיל. שם הקוד למבצע מוצלח היה: "המשפחה התרחצה בים בבטחה ואפילו חזרה לחוף".

באחת הפעמים פגש אותו חבר קרוב בבית הקפה והציע לי להצטרף אליו. "ניסיתי להתחמק ממנו ואמרתי לו שבחורה איתה קבעתי תגיע בכל רגע. אבל הוא התעקש לחכות איתי". לפתע, כך הוא מספר, פנה אליו מלצר בשם הכיסוי שלו, 'ז'אן פייר', וקרא לו לגשת לטלפון. "החבר שלי היה מאד מופתע, אך עוד לפני שהוא הספיק לשאול אותי, הסברתי לו, תוך כדי שאני מאלתר תשובה, שזה שם שהייתי חייב ל'המציא' כדי שימצא חן בעיני הבחורה".

ערב אחד, אחרי מספר שבועות בהם פעלו באותה השיטה, הגיע שליח המוסד והודיע לחברי המחתרת שהתעורר חשד לגביהם ועליהם לעזוב מיד. שמעון וחבריו, שלא הספיקו להיפרד מהוריהם, הועברו באותו הערב לנמל והועלו לספינת דייגים עם עוד מספר משפחות, והחלו במסע הארוך אל עבר ארץ ישראל.

בדרך עצרו במפרץ גיברלטר - שם חיכו להם במחנה עולים יהודים ומשם המשיכו לבלגיה. בבלגיה שמעון שהה כחצי שנה במהלכה התגבשו כ-30 נערים יהודים שגרו יחד בחווה והודרכו בחקלאות לקראת ההגעה לארץ. בשנת 1962 עלתה החבורה לארץ. תחילה היו מיועדים להגיע לקיבוץ 'עין השלושה' להשלמת ההכשרה, שנועדה להכינם להקים קיבוץ חדש בשם "יד המדבר" , אך לבסוף הקמת הקיבוץ החדש נכשלה. אחרי כשנה בעין השלושה קיבל שמעון טלפון בו התבשר כי הוריו הגיעו לארץ והועברו לבאר שבע. הם הגיעו חסרי כל ושמעון פנה ללשכת העבודה לחפש עבודה שתעזור בפרנסת המשפחה. כאשר נשאל שם מה הוא יודע לעשות הוא ענה שהוא מורה לשרטוט. הפקיד פרץ בצחוק גדול ושאל "מה עוד אתה יודע לעשות"? הפעם שמעון ענה: "לרתך". מקצוע זה גרם לו להיות מאוד מבוקש בשוק העבודה.

לעמק הירדן הגיע ב 1975 לקיבוץ דגניה א'. הוא הקים משפחה עם 4 ילדים וכיום סבא ל-7 נכדים. "היום אני חי במקום פסטורלי ורגוע, בשונה לחלוטין מהשנים הסוערות בהן לקחתי חלק במחתרת. כיום אלו סיפורי ההרפתקאות האמיתיות שאני מספר עליהן לנכדיי".