"הוא לחם בכל מלחמות ישראל. בשנת 2002 קיבל דרגת סגן אלוף, ולאחר מלחמת לבנון השנייה, בגיל 76, כשהצבא רצה לשחררו ממילואים, הוא ביקש להמשיך לשרת".

את טיבי אני מכיר שנים רבות, מכיוון ששנינו מקיבוץ אפיקים. עבורי הוא היה רוב הזמן "השכן שעושה ספורט והולך כל הזמן לצבא". לא באמת הכרתי אותו מקרוב. כצלם בפרויקט "האוטוגרפרס", ראיתי את שמו וידעתי שאליו אני רוצה להגיע.

הוא נולד בחורף של 1930 בעיירה מונקאץ' בצ'כוסלובקיה. בשנת 1938, בעקבות הסכמי ועידת מינכן, סופחה העיירה להונגריה. אביו, שהיה אז חייל מילואים צ'כי, סירב להילחם בהונגרים ואף המריד את כל היחידה שלו. כתוצאה מכך, הוא נעצר על ידי השלטונות הצ'כים, אך שוחרר לאחר מספר חודשים ואף זכה למעמד מיוחד בציבור בעקבות המרד שארגן.

"לפני כניסת הגרמנים הייתה לי ילדות מאושרת", מספר טיבי. במרץ 1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה וכבש מידיהם את העיירה. "כל התושבים היהודים רוכזו בגטו חוץ מהמשפחה שלנו, בגלל מעמדינו המיוחד", משחזר טיבי. יום אחד, חמישה אנשי אס.אס פרצו לביתם, קרעו את התעודות שהציגו להם, ושלחו אותם ברכבת לאושוויץ. "הפרידו את אימי משאר בני המשפחה, ונשלחתי עם אבי ואחי הגדול למחנה עבודה בשלזיה", הוא מספר.

במחנה העבודה הם שרדו במשך קרוב לשנה עד שהרוסים החלו להתקרב למחנה. הגרמנים החליטו לסגת והובילו את היהודים בצעדות המוות, לעבר מחנה הריכוז 'ברגן בלזן'.

לרוע מזלו, ביום השחרור, אחיו ואביו לא הצליחו לשרוד בצעדה ומתו בהפרש של שעות ספורות. את אמו הוא הצליח לאתר במחנה הריכוז, אבל אחרי פגישה קצרה ומרגשת היא לפתע נעלמה, ומאז הוא לא גילה מה עלה בגורלה.

במשך עשרות שנים ניסה לפענח את סיבת מותה עד שיום אחד שמע מהרמטכ"ל בני גנץ שביקר בברגן בלזן על אנדרטה של נשים שהשתחררו בריאות מהמחנה, אך נפטרו לאחר המלחמה. טיבי החל לתחקר את הניצולים, ולבסוף גילה באחד מספרי הזיכרון השוכנים ב"יד ושם" את התמונה של אמו: "בתמונה היו חמש נשים, ארבע צעירות ואחת מבוגרת. המבוגרת הייתה אמא שלי".

לארץ עלה טיבי באפריל 1948. לאפיקים הגיע דרך גרעין של עליית הנוער. זמן קצר אחר כך, עוד בטרם מלאו לו 18 שנים, הוא התגייס לצבא. במקביל היה טיבי שותף לבנייתו של הקיבוץ, "זו הייתה התקופה היפה ביותר בחיי", הוא אומר. טיבי לחם בכל מלחמות ישראל ובשנת 2002 קיבל דרגת סגן אלוף. לאחר מלחמת לבנון השנייה, בגיל 76, כשהצבא רצה לשחררו ממילואים, הוא ביקש להמשיך ולשרת. צה"ל הסכים לבקשה והעבירו לחיל החינוך ומאז הוא מעביר הרצאות רבות ב'יד ושם' בנושאים של הנחלת השואה והתקומה ליחידות צבאיות ולמשתתפים במסעות לפולין.

"הזיכרון החזק ביותר שלי מהשואה, הוא בצעדת המוות", מספר טיבי ומוסיף שהם צעדו עשרות קילומטרים במשך שלושה שבועות בהרי הסודטים. "על אף המסע המפרך, כשהגענו לראש ההר, נגלתה לפני תמונה נהדרת: עמק עם כפרים גרמניים טיפוסיים. כל כך התפעלתי מהיופי שראיתי וחשבתי רק על מה יהיה לי לספר בבית. התייחסתי לזה כסוג של טיול שבסופו אגיע הביתה. שמרתי תמיד על אופטימיות", אמר.

לסיום הוא מבקש להעביר מסר לדור הצעיר, משפט שאביו לימד אותו: "למען המולדת מקריבים חיים". אך מיד הוא מציין ומוסיף במילים שלו, שלדעתו, "למען המדינה מקדישים את החיים".