האיש שמאמין בהזדמנות שנייה

בצלאל ויברמן נחשב בעיני רבים לאחד מאותם אנשים נדירים שהם התגלמות “ארץ ישראל היפה”, שילוב של ענווה, נחישות ושליחות. מי שפוגש אותו מתקשה להאמין שהוא רק בן 30, כי חייו נדמים כסיפור של אדם שכבר הספיק לחיות כמה גלגולים. הוא גדל בירושלים, וילדותו השתנתה ביום שבו היה עד לפיגוע קשה שהותיר בו חותם נפשי עמוק. דווקא מהמקום הזה צמחה שליחות. למרות פטור מגיוס הצליח להתקבל לסיירת גבעתי, ושם איבד בקרב ב"צוק איתן" את חברו ליאל גדעוני. האובדן הפך לייעוד: להקים מסגרת שתיתן לנערים שנפלו בין הכיסאות הזדמנות חדשה. כך נולדה מכינת ליאל — מכינה קדם צבאית המהווה בית לנוער בסיכון, המשלב חינוך, טיפול, עבודה חקלאית, כושר וערכים, כדי להחזיר צעירים למסלול חיים משמעותי. ויברמן עצמו אומר: "בער בי הרצון לעשות משהו עם החיים שאלוקים נתן לי במתנה". המשפט הזה מסביר את המנוע שמאחוריו: אהבת אדם, אהבת הארץ ואמונה עמוקה בכוחו של כל נער להשתנות. פעם היה בעצמו נער בסיכון, וכיום הוא מקדיש את חייו להעצמת אחרים ולהובלת יוזמות חינוכיות ושיקומיות ברחבי הארץ. העשייה שלו אינה מסתכמת בחינוך בלבד; היא חלק מתפיסת ציונות עכשווית — הפרחת השממה, חיזוק ההתיישבות וחיבור הדור הצעיר לבקעת הירדן ולסיפור הישראלי כולו. מי שפוגש אותו מרגיש מיד שמדובר באדם שפועל לא מתוך רצון להוביל — אלא מתוך שליחות עמוקה. הוא לא רק הקים מכינה. הוא בונה מרחבים של אמונה, של צמיחה ושל עתיד.