דור מייסד ודור ממשיך

מושב משואה שוכן במרכז בקעת הירדן, דרומית לבקעת נחל תרצה, למרגלות הר הסרטבה, ושמו אינו מקרי. הוא נועד להנציח את המשואות שהיו מדליקים על פסגת הסרטבה בימי בית שני, כדי לבשר על מולד החודש. אל המושב הזה, שכשמו כן הוא, מאיר ומסמן דרך, הגיע שמעון בשנת 1974, עם האזרוח הרשמי, כאחד משבעת המייסדים שקיבלו לידיהם אדמה ריקה ובחרו לראות בה בית.
שמעון נולד וגדל במושב שדה עוזיה, שירת בנח״ל המוצנח, גדוד 50, ולאחר השחרור הגיע לנאות גולן שברמת הגולן. כשהחלה ההתיישבות בבקעת הירדן, התחבר עמוקות לרעיון של ציונות והתיישבות חלוצית, והחליט להצטרף להקמת מושב משואה. לסיפור יש גם פרק אהבה. שמעון וציפי מכירים מאז ילדותם, נולדו באותו מושב, גדלו באותו רחוב ולמדו באותה כיתה. הם הגיעו למשואה יחד כרווקים. המושב אוזרח ב־14.5.1974, ושישה ימים בלבד לאחר מכן – ב־20.5.1974 – הם התחתנו על הדשא במושב. הארץ עוד הייתה טרייה תחת כפות רגליהם, והם כבר שתלו בה שורשים כפולים.
שמעון עסק לאורך כל השנים בחקלאות. במשך תקופה עבד במטע התמרים המשותף של המושב, ובשנים האחרונות, כבר כעשרים שנה, הוא לוקח חלק קבוע בבציר בכרם. עבורו החקלאות היא דרך חיים וחיבור עמוק לאדמה ולמקום. גם היום הוא פעיל מאוד, ממשיך להיות מעורב בעשייה היומיומית ובחיי המושב – אדם שלא הפסיק לבנות את מה שהתחיל.
גליה, בתו, גדלה בצל האיש שבנה מקום מאפס, וספגה את הדבר החשוב מכל, שנוכחות אינה מספיקה, אבל עשייה ונתינה הן שמשאירות חותם. אב ובת שהם דור מייסד ודור ממשיך. החיבור שלה לבית הכנסת החל בשנת 2018, בעקבות שני אירועים אישיים שהובילו אותה להתחזקות והתקרבות לדת. “גדלתי בבית מסורתי מאוד, אך לא הייתי מחוברת באופן אישי עד אז,” היא מספרת. באותה תקופה אחיינה החל ללמוד לבר המצווה ושאל מדוע אין תפילות קבועות במשואה. אחיה פתח קבוצת וואטסאפ לארגון מניין בערבי שבת, והיא החלה להגיע בקביעות. לא פעם התפילות התקיימו כמניין חסר, ולעיתים אף כתפילת יחיד. כאשר מי שהיה אחראי לעדכן על זמני התפילות נעדר לתקופה, היא החליטה לקחת אחריות, ומאז, כבר כשש שנים, היא זו שמרכזת את זמני התפילות, מנהלת את התקשורת מול המתפללים, ודואגת להשלמת מניין בכל דרך אפשרית.
במקביל, אביה החל לשפץ את בית הכנסת במו ידיו ובעזרת גיוס תרומות מהמועצה הדתית ומאנשים פרטיים, המקום קיבל צורה חדשה ומכובדת. אחד הרגעים המרגשים היה סביב ספר התורה אשר רק באירוע הכנסת הספר התגלה כי הוא מעוטר בעצי דקל – סמל שמתחבר באופן מדויק למושב ולנוף הבקעה. “זה היה רגע שבו הבנו ששום דבר לא במקרה, והכול מתוכנן ומדויק מלמעלה", שיתפה גליה.
עם השנים, הפעילות בבית הכנסת הלכה והתרחבה. כבר ארבע שנים ברציפות גליה מגייסת עשרה גברים מרחבי הארץ, שמגיעים להתארח במועדון המושב, כדי להבטיח מניין לכל תפילות החגים. היא דואגת לכל פרט, מהקטן ביותר ועד הגדול ביותר, כולל ציוד, לינה ואירוח עם קייטרינג כשר לכל ימי החג. כל הפעילות מתקיימת מתרומות בלבד, מתוך מחויבות עמוקה לקהילה. "כיום אנו מתפעלים יחד את בית הכנסת: אני משמשת כגבאית, אחראית על הארגון, התיאום והקהילה, ואבא שלי אחראי על התחזוקה השוטפת ודואג לכל צורך פיזי, מתיקונים ועד הבאת אנשי מקצוע. כל אחד מאיתנו תורם את חלקו, בדיוק כפי שהאמין שצריך להיות מלכתחילה. הפעילות במקום מחזקת את תחושת השייכות, החום והקהילתיות במושב,” אומרת גליה, “ומשאירה חותם שממשיך להדהד, לא רק בתרבות הדתית, אלא גם ברוח הנתינה והקהילתיות של הבקעה כולה.” רגעי השיא, כמו ההקפות בשמחת תורה, הם עדות חיה לכך – קהילה שמתכנסת, שמחה, ומרגישה בית".