בירגיט ומריאן | דנמרק

בירגיט ומריאן חוו את המלחמה באופן שונה בתכלית זו מזו, למרות שהן תאומות. הן נולדו למשפחה מעורבת – יהודית ולא יהודית. אביהן רצה בן, וכשזכה לתאומות היה המום. עם זאת, ההלם הפך במהירות לאהבה גדולה.

באוקטובר 1943 היו בירגיט ומריאן רק בנות שנה וחצי. אימן נאלצה לברוח איתן לשוודיה, יחד עם דודן וקבוצת אנשים מתנועת ההתנגדות לכיבוש. אביהן הלא יהודי עבד עבור המחתרת וסידר את מעבר הבנות. לפני היציאה מנמל סנקרסטן סוממו התינוקות כדי שלא ירעישו, אבל השפעת ההרדמה פגה במהלך המעבר, ומריאן הפעוטה התחילה לבכות. אנשי תנועת ההתנגדות אמרו לאימן שכיוון שיש לה שתי בנות עליה לזרוק את הילדה הבוכייה למים, וכך לא ייחשפו כולם בפני הגרמנים. דודן מנע זאת וחיש הסתיר את מריאן מתחת למעילו, מה שהפסיק את הבכי, אך גם עצר את נשימתה. לבסוף מריאן התאוששה וכולם הגיעו לשוודיה בשלום, אך הבריחה הדרמטית השפיעה קשות על אימן, שהייתה אז רק בת 28, והיא ביקשה מהרשויות השוודיות לסייע לה בטיפול בבנותיה.

הבנות נשלחו לגור עם זוג צעיר חסר ילדים באי הקרוב לעיר גטבורג, אבל מהר מאוד הופרדו. מריאן הייתה חולה וסבלה מטראומה מאירוע הבריחה, ובסופו של דבר החליטו בני הזוג כי אין הם יכולים לטפל בשתי הבנות. בירגיט נשארה באי, בעוד מריאן נשלחה למשפחת אומנה לזמן קצר ואז לבית יתומים. התאומות שבו להתאחד בחודשי המלחמה האחרונים, כשאביהן הגיע לשוודיה והצטרף לבריגדה הדנית. המשפחה חיה יחד בשוודיה זמן מה, ולאחר שחרור דנמרק שבה לביתה בקופנהגן, שנשמר על ידי משפחת האב.

למרות שהן אינן זוכרת כמעט דבר מאירועי הבריחה ומהזמן שחיו בשוודיה, בירגיט ומריאן מספרות כיצד השפיעו הדברים על היחסים שלהן עם הוריהן, ובפרט עם אימן, שהתמודדה עם הטראומה שהשאירו בה הבריחה והפרידה מבעלה. בירגיט רוחשת אהבה רבה להוריה האומנים, שכינתה במהלך המלחמה אימא ואבא. לפני כ־15 שנה ביקרה באי ומצאה שאביה המאמץ עוד בחיים. המפגש המחודש היה עבורה סגירת מעגל מחוויותיה במהלך המלחמה.

לבירגיט ומריאן יש ילדים ונכדים והן מתגוררות בסמיכות. בירגיט אוהבת לצייר, וירשה כישרון זה מסבתן, אשת אומנות שהייתה דמות חשובה בחייהן ואשר חיברה אותן למורשת היהודית.