״התחלנו את המסע הרגלי בלי שום הכנה״

השם האמהרי שלי הוא גדם גטנך, ופירושו גן עדן. נולדתי באתיופיה, וגדלתי כשלכידות המשפחה חשובה עבורי. כשהייתי בת 14 הגיעו אלינו שמועות על עלייה לירושלים. נציגי הקהילה אמרו שהמסע יהיה ארוך וקשה, ושהמבוגרים לא יוכלו לשרוד אותו. הוחלט שהמבוגרים יעלו דרך אדיס אבבה, והצעירים דרך סודן. שמחנו על האפשרות לעלות לירושלים והתחלנו, ארבעה אחים, את המסע הרגלי לסודן, בלי שום הכנה מראש. למרות הקשיים היינו מלאי אנרגיה, ללא פחדים וללא חשש. כשאני חושבת על המסע בדיעבד, אני מבינה עד כמה היינו נאמנים לאלוהי ישראל. אחותי הגדולה עלתה לפנינו ב־1986, כך שהגעתי לסודן עם אח גדול ועוד שני אחים קטנים. אחי הגדול הגן עלינו ופרנס אותנו. בוקר אחד כשהיה בעבודה, הגיעו חיילים סודנים ודרשו שנצא מהאוהל. לאחר מכן הם הרסו את האוהל ודחפו אותנו למשאית. במשאית הצפופה והעמוסה נסענו מהערב עד לבוקר המחרת. כל הזמן הזה בכיתי וחשבתי מה עלה בגורלו של אחי הגדול, ומה יעלה בגורלנו. הפכתי לאחראית על אחיי הקטנים. המשאית החזירה אותנו לגבול אתיופיה, והתקווה שהייתה לנו לעלות לישראל התפוגגה. לאחר מסע ארוך התאחדנו עם אימי, שחיכתה לטיסה לירושלים במשך כשנה. בשנת 1990 עלתה לבסוף ארצה, ואחרי שנה עלינו אנחנו ב'מבצע שלמה'. בארץ אימי שמחה לגלות שאחי הגדול שרד, וכששמעה שעלינו, לקחה אותנו להתגורר איתה במרכז הקליטה, באושר ובשמחה גדולה. לאחר תקופה של קליטה, כל אחד מצא לעצמו מסגרת. אני למדתי במכללת אריאל בקורס מטפלות לגיל הרך ולאחר סיום לימודי התחלתי לעבוד. אחי הקטן אמנם הגשים חלום כשהגיע לארץ, אך לצערי נרצח פה בשנת 1997. לצד העצב מהמקרה הנורא, אני שמחה שנפטר בישראל ולא בדרך התלאות בסודן, ושהקמנו לו כאן מצבה. עם הזמן הכרתי את בן זוגי, והיום אני נשואה ואם לשמונה ילדים נפלאים, מתגוררת בראשון לציון ועובדת במעון. לבתי הבכורה קראתי שמחה, כי אני מאוד שמחה שהגשמתי חלום והקמתי משפחה בארץ המובטחת בירושלים. בתמונה אפשר לראות את הג'בנה, עבודת יד של אימי ז״ל מאתיופיה. הג׳בנה היא כלי מסורתי ואיתו מכינים טקס בונה (קפה), מסורת שאנחנו ממשיכים עד היום: התכנסות המשפחה שלוש פעמים ביום, בוקר צהריים וערב, למפגש שכולו חיבור ואהבה ובו מדברים על חוויות, על תוכניות ושאיפות לעתיד. לבונה יש תפקיד משמעותי בלכידות וגיבוש המשפחה בשמחות ובשגרה.