חוטים מקשרים

אמנם קוראים לי שושי חי, אך נולדתי בשנת 1964 בשם רוזי למשפחת פיינה בעיר ביירות, בירת לבנון. כשעלינו לארץ, החליפו את שמות כל בני המשפחה כבר בשדה התעופה. לי נתנו את השם שושנה. בהתחלה התרגשתי מאוד מהשם העברי שקיבלתי, אבל זמן קצר אחר כך הבנתי שבעצם החליפו את הזהות שלי, ובגיל 16, כשהוצאתי תעודת זהות משלי הוספתי את השם רוזי. גדלתי ברובע היהודי של ביירות, שכונה בשם: וַואדִי אַבּו-גְ'מִיל. למדתי בבתי הספר היהודים ברובע, בתחילה בבית ספר "תלמוד תורה" ומכיתה ג' בבית ספר "אליאנס". בבתי הספר למדנו שלוש שפות זרות: צרפתית, עברית ואנגלית. בגלל מלחמת האזרחים שפרצה בלבנון, נאלצנו לעזוב את הבית שלנו. עלינו לארץ בשנת 1976 בדרך לא דרך, לאחר מסע של הישרדות ובריחה ממקום למקום במשך כמעט שנתיים, בתאריך מאוד מיוחד: יום ההולדת שלי. המתנה שקיבלתי ליום הולדתי היא ארץ ישראל. בתמונה אני מצולמת עם קופסת התפירה שלי, שבה אני אוספת חוטי תפירה, כפתורים, סיכות ומחטים. היא מזכירה לי את מכונת התפירה שקיבלתי מאימא בגיל 10, מתנה ליום ההולדת שלי. כל כך שמחתי במתנה הזו ותפרתי בעזרתה שמלות לבובות שלי. המכונה נשארה מתחת לחורבות הבית שלנו בלבנון יחד עם כל החפצים שלנו. אימי פרידה הייתה תופרת מקצועית בלבנון. היא למדה תפירה מגיל 7, בהתחלה אספה את הסיכות והכפתורים שהתפזרו על רצפת המתפרה, בגיל 12 כבר עשתה שליחויות של השמלות המוכנות לבתי הלקוחות, ובגיל 15 התחילה לעבוד אצל מעצבת העל מאדאם רוזין שעיצבה ותפרה לאנשי השגרירות, לשרים, לחברי הפרלמנט ולחברי הממשלה של לבנון. מאדאם רוזין הייתה נוסעת לצרפת ומביאה לביירות את העיצובים היוקרתיים ביותר. כשעלינו לארץ, אימא תפרה במעון העולים עבור צה"ל ומשרד הביטחון את הדרגות השונות על השרוולים ועל כותפות המדים הירוקים. מאוד התרגשנו לראות את המדים בדירתנו הקטנה, הרגשנו גאווה גדולה, והאחים שלי חיכו להתגייס לצבא וללבוש את מדי צה"ל. תפירת הדרגות על המדים הייתה הצינור להתחלת התאקלמותנו בארץ, שלא הייתה קלה, וההיכרות שלנו עם ארץ ישראל והחברה שבה. את בעלי דניאל, שעלה לארץ מארגנטינה בשנת 1989, הכרתי דרך חברה טובה שהתעקשה שעלינו להיפגש. היא נתנה לו את מספר הטלפון שלי, והשאר היסטוריה. לפני 24 שנים הגענו לראשון לציון, התאהבנו בעיר ומאז אנחנו כאן.