המזוודה האבודה

נולדתי בשנת 1950, עליתי לארץ ביוני 1960 ממרוקו, ואני חי בראשון לציון מזה 15 שנה. גורל משפחתי יכול היה להיות זהה לספינת אגוז, שטבעה בינואר 1961 עם 44 עולים. אנחנו הגענו באותה ספינה חצי שנה קודם. יום שישי אחד אימי זכרונה לברכה התכוננה ללכת לשוק. היא עמדה כבר עם שני סלים ביד, כשלפתע שליח עלייה דפק בדלת. ״גברת, את רוצה לעלות לארץ ישראל?״ שאל אותה השליח. אמי הייתה ממשפחה ציונית של רבנים וגאונים. היא ענתה לו: "כן". השליח אמר איפה להתייצב למחרת בשעה 10:00 בבוקר. אבי כלל לא היה בבית באותו זמן.  כשחזר, כדי להסתיר את הבריחה שלנו מהשכנים הערבים מלמעלה, החליטו הוריי שאימי תתקדם עם ארבעה ילדים קטנים לבד ואבי יחכה לגל העלייה הבא. ערב שישי התכוננה אימי לבריחה וארזה שתי מזוודות. באחת מהן היא שמה את חפציי האישיים, היא לא הייתה מוכנה, וגם אני לא הייתי מוכן לוותר עליהם. את המזוודה הזו סחבתי בגיל עשר על הגב, בצעידה של קילומטרים בשדות קוצים ועל אבנים, ובקור העז. והנה אחד הסייענים ראה שאני מתקשה לסחוב את המזוודה וביקש לעזור לי, לסחוב אותה במקומי. הוא אמר שאראה אותה כשאגיע לשפת האגם. כשהגעתי לשפת האגם שאלתי בבכי איפה המזוודה. אמרו לי אל תדאג, היא תגיע בתחנה הבאה. בכל תחנה אמרו לי שאראה את המזוודה כשנגיע לתחנה הבאה. עד היום אני מחכה שהיא תגיע. כשהגענו למחנה ״ארנס״ בדרום צרפת, נאמר לנו שכדי לעלות לארץ עלינו לחכות שראש המשפחה יגיע. במחנה הקרינו לנו סרטים ממלחמת 48׳ ו־56׳, ואני כמו בסרט ״סינמה פרדיסו״ נהייתי עוזר של מקרין הסרט. בכל פעם שגל עלייה חדש הגיע, עזבתי את המסרטה ורצתי לכיוון השער לראות אם אבא נמצא ביניהם. אחרי חצי שנה אבא הגיע, ועלינו לישראל. אמנם המזוודה שלי לא הגיעה איתי לארץ, אבל היא הפכה להיות סמל לבריחה שלנו, לאומץ ולתושייה של אימי.