הטבעת המצרית

נולדתי במצרים בשנת 1953, עליתי לארץ בשנת 1968 מצרפת. הוריי החליטו שהגיע הזמן לעזוב את מצרים בשנת 1960, בתקופה שבה רוב יהודי מצרים כבר עזבו. התארגנו ליציאה, וכיוון שנאסר עלינו להוציא רכוש, הסתירה סבתי את תכשיטיה בקופסאות מתכת עם ריבה תוצרת ביתית. בין החפצים הייתה גם הטבעת העתיקה והיפה שאני עונדת על אצבעי בתמונה, עשויה זהב אדום ואבן טורקיז במרכזה. יצאנו להפלגה ממצרים לישראל, ובדרך האונייה עצרה לעגינה במרסיי, צרפת. העגינה ארכה יותר מכפי ששיערנו, כי כעבור חודשיים אבי החליט שהוא רוצה להגר לאמריקה ולא לעלות לישראל. נשארנו 10 שנים בצרפת כתושבים ארעיים עד שהמחלוקת בין הוריי נפתרה.אימי החליטה שכדי שנעלה לישראל יש לעשות מעשה – לשלוח את אחד הילדים בעליית הנוער. בתור האחות הבכורה, נבחרתי אני למשימה. הסיבה השנייה שנבחרתי הייתה שאימי פחדה שאם אתבגר בצרפת אתחתן עם גוי. כך יצא שהגעתי לארץ בעליית הנוער ב־1968, יחד עם המון ילדי עולים שהוריהם טרם עלו, לפנימיית עלייה בשם אלוני יצחק אשר בגבעת עדה. הוריי עלו שנתיים אחרי ב־1970, ובא לציון גואל.כשהגיעה לארץ אימי חיפשה לי חתן מהקהילה המצרית. הכירו לי שני בחורים, אחד מהם היה בחור בשם דוד, בן 24, שהגיע לארץ בגיל 9 חודשים וכבר ידע עברית על בוריה, והיה בלונדיני ונאה. הוא מצא חן בעיני, ואחרי ארבעה חודשים החלטנו על חתונה בתנאי אחד – שנגור ליד הים. כך הגענו לחולות ראשון בשנת 1972, ומאז אנחנו כאן. פה גידלנו את שלושת ילדינו, תאומות ובן, ולהם נוספו 11 נכדים.