מורן דיין
זה יעבור?
יובל חיון
צילום: ספיר מטלו
כתיבה:
"בתקופת הנעורים יש הרבה בלבול כי חלק מהבנים נמשכים לבנים וחלק מהבנות נמשכות לבנות, אבל בסוף זה מסתדר ועובר", כך נזכר מורן. " שמעתי את המשפט הזה מהמורה שלי לספרות כשהייתי נער בכיתה ט', מבולבל ממחשבותיי על משיכתי לבנים. היא הייתה מורה מעולה, טובה ואכפתית, אבל היא לא הבינה את המסר שהיא מעבירה לילדים בגיל כל כך חשוב ורגיש". המשפט הזה נחקק אצלו בראש ובשמונת השנים שחלפו הוא היה בטוח שזה פשוט יסתדר כדבריה. "אז חיכיתי. יצאתי עם בנות ואפילו הייתה לי חברה, ובמקביל, במשך כל הזמן הזה, התמודדתי לבד עם 'הבלבול' בתקווה שמתישהו זה יסתדר".
בגיל 24, משהו השתנה. "הבנתי שזה לא עובר והחלטתי שמגיע לי להיות מי שאני ושאני לא מחביא את אני של יותר בפנים. בעזרת חברה טובה שאמרה לי 'יאללה תשתחרר' שיתפתי את הסובבים אותי. זה היה תהליך ארוך ומורכב קיבלתי תגובות שונות – הרוב תמכו, הרבה שאלו, חלק ביקשו לעזור לשנות ומקצת התנגדו".
היום, שנים אחרי, מורן בן 37 ומחזיק במשרה בכירה במכללת לוינסקי וינגייט, מקבל את עצמו כפי שהוא ובהתאם גם הסביבה שלו - יש לו משפחה, חברים וקהילה תומכת, והכי חשוב, הוא יודע להעיד על חשיבות המורה כמחנך ועל תשומת הלב הנדרשת בהעברת מסרים, סמויים וגלויים. מסיפורו לומדים שאי אפשר לדעת איך משפט שמורה יגיד ויהדהד בראשם של תלמידים וישפיע על חייהם..
רפלקציה