לאה בן מלך
למען האחים השכולים
כתיבה: לי קוזי
צילום: לי קוזי
לאה בן מלך לאה היא אישה מלאה פלפל ושמחת חיים, סמל לאישה העצמאית שאינה תלויה באיש. היא נולדה באוקטובר 1940 בתורכיה, הבכורה מבין שישה אחים. כשהייתה בת 9 המשפחה החלה במסע העלייה לישראל. "הפלגנו בספינה ולא במטוס כמו שמגיעים היום. שמונה ימים היינו בים ללא תקשורת. בתורכיה היינו משפחה עמידה אך עזבנו רק עם הבגדים שעל גופנו", היא מספרת. לאחר עגינה בשער העלייה, עברה המשפחה למחנה אוהלים זמני ומשם הגיעה לרמת ישי. "בישוב לא היו כמעט בתים ולא רחובות או כבישים סלולים, ונאלצנו לחיות באוהלים, אבל לא הצטערנו על דבר", אומרת לאה.
מאז ומתמיד לאה זוכרת עצמה עובדת. היא החלה לעבוד במפעל הטקסטיל 'עורות' עוד בהיותה תלמידה, והמשיכה להתקדם בארגון עד לתפקיד בכיר בניהול כוח האדם במפעל. באותה עת המדינה הייתה בתנופה של בנייה והתעשיות היו בשיא פריחתן. 39 שנים עבדה כשכירה במפעל עד לפרישתה. לאה הקדישה את כל חייה הבוגרים לעשייה ועבודה, ומעולם לא נישאה. היא אופטימית ומלאת מרץ, שעבדה ופרנסה את עצמה, בתקופה בה נשים לא הוכרו או הושמו בתפקידי ניהול בכירים. לאה הצליחה להתקדם ולנהל מפעל גדול בעולם שהיה פחות ״סלחני״ לנשים דאז.
בתקופת האינתיפאדה הראשונה לאה שכלה את אחיה הצעיר, משה שנהרג בעת מילוי תפקידו בשנת 1987. " משבר עמוק פקד את משפחתי", היא נזכרת. תמונת ענק שלו מעטרת את סלון ביתה. "בתקופתי לא הייתה התייחסות לאחים ואחיות שכולים. רק להורים, לאלמנות ולילדיהם. אבל אני נושאת את זיכרון אחי ואת כאב האובדן מדי יום. התמודדתי עם זה במעגלים שנפתחו לאחים ולאחיות השכולים וחשוב בעיני להתייחס לאובדן שגם הם חשים", היא מספרת.
כיום היא בת 80 ועדיין מתגוררת בביתה הראשון שאליו הגיעה לישוב יחד עם הוריה וששת אחיה בשנת 1950. על קירות ביתה תלויות תמונות של הוריה ושל הוריהם, שריד היסטורי לקהילה היהודית שפרחה בתורכיה בשנות ה-30'. שערה הלבן אסוף בקפדנות ובעיניה זיק של רוח נעורים כשהיא מביטה בהם בגעגוע ומספרת. "אני שמחה על חיי כאן, על מה שיש. בזמני לא היו מכוניות, לא היה מחשב, לא היו חיים נוחים. תעריכו מה שיש ותתייחסו בכבוד לאדם שמולכם. והכי חשוב – עזרו תמיד לזולת".
לאה בת ה-80 עדיין מתגוררת בביתה הראשון ברמת ישי