האביהו של המדינה

"עוד מהזמנים שהייתי חייל והעברתי תחמושת מצפון הארץ למרכזה, בכל פעם שהייתי עובר בצומת גהה הייתי משתהה מול הנוף היפה הזה. כבר אז ידעתי שכשיגיע היום, שם יהיה ביתי", אומר לי אביהו מדינה. "וכשהגעתי לקנות בית באותה שכונה מהמודעה בעיתון, לא ידעתי שזו פתח תקווה" מסביר. מול בית עטור הגינה כמנגינה שנחרטה בראשו, גמר אומר בליבו ומאז הוא שם, בפתח תקווה.
אביהו מדינה, יליד 1948, הוא זמר, פזמונאי ומלחין בולט במוזיקה הישראלית, בזמר המזרחי והים-תיכוני בישראל. אני מתבוננת בו באביהו של המדינה, ועבורי הוא פסקול ילדות. הוא יושב בפינתו המסודרת, כמו ילד בחדר מורים, ואני לוגמת לי עוד תה. קפה טובלת עוגייה והכול עם חוויג', יודעת עד כמה הטעם והשיחה יוותרו בי עוד זמן רב.
לפתע שיחה נכנסת. בין שלל האנשים בוקע קולה של אישה מהרמקול הנייד: "אביהו אני מתה עלייך! תמיד בוכה מהשירים שלך!". "תנחומי", עונה לה בחצי חיוך וצניעות שלמה. הקריירה של מדינה כזמר התחילה בפסטיבל הזמר המזרחי 1980, כאשר ביצע את שירו "רחל", אך את אלבום הסולו הראשון שלו הוציא רק ב-1990, בהיותו בן 42. אבל עבור אביהו הגיל לא משחק תפקיד, הוא פשוט מסרב להתבגר. הוא טיפוס, משהו אחר ואי אפשר לפספס בו את החכמה המרתקת והתימניות האותנטית.
"את מאמינה בניסים?" שואל אותי.
"כן. גם בניסים וגם בתלתלים של גרמה", אני משיבה.
"שלושה ניסים קרו לי במלחמת יום הכיפורים", הוא אומר, מפר בי תלתל וסקרנות. הוא פורט בפני את סיפורי הקרבות כמפקד טנק הנע בין נתיבים אדומים מכווני חום לבין צעקת רוורס אחת שפלט, ודיונה גדולה שספגה במאית השניה את הפגז שהיה מיועד בדיוק עבורו. סופגת ומכסה על כל מחשבה אפיקורסית, והוא מדייק לי שוב ושוב גם במנעד וגם בחיים, גם בעברית וגם באמונה. גם במלחמת לבנון הראשונה התגייס למילואים, אולם מלחמתו הרוחנית הייתה בעולם המוסיקה, שם הוביל את המאבק ללגיטימציה התקשורתית של הזמר המזרחי, שהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מהזמר העברי. הוא אף כיהן כיו"ר אקו"ם למשל חמש שנים ועל פועלו נבחר להדליק משואה בשנת 2015.
אנחנו ממשיכים להפליג: בין שורות כתובות לשתיקות חכמות, בין תה מהביל ונענע מבויתת לעוד סיפור על הנכדים והשירים. בין פזמון מדויק לשיר וכזה שעוד טרם נכתב, וכמה חשוב לעטוף את המילה בצליל המדויק. "זה לא רק הבמה והכפיים", מסביר לי, "זה הפשוט והמעבר".
יצאתי מלאת הערכה לפתח תקוואי שיודע להסביר נפלא כל כך את העברית ואת עצמו, את אמונתו וחייו, ובעיקר את החיוך. ריח ישראליות שכזה מביתו של אביהו התערבב לי עם פרח ההדר שקטף מגנו והגיש לי. חוואייג' הארץ.. חייכתי לעצמי. זה כמו המלח, רק הרבה יותר טעים.
וזה האביהו של המדינה.