לב קאופמן
לוחם בעל העוז
כתיבה: אלי גולוסובסקי
צילום: עמיחי ניצן
לב קוֹפְמָן, בן ה-98, ומָרִיאֵטָה, בת ה-93, המתגוררים בצפת, יחגגו בקרוב את יום הנישואים ה-75 שלהם. הם התחתנו עוד בחזית, ב-1944. לב היה אז מפקד גדוד ארטילריה שהוצב במזרח הרחוק ומָרִיאֵטָה שירתה בְּמִפְקֶדֶת הגדוד. לב ומָרִיאֵטָה הם מבין הזוגות הנשואים האחרונים בישראל, שנישאו במהלך שירותם הצבאי במלחה"ע השנייה.
"תסלח לי, הזכרון שלי כבר לא מושלם" אמר לב וצחק, כשהתחלנו את הראיון. לאורך יותר משעתיים, לב סיפר אודות אותן 4 שנים ארוכות, שבמהלכן נלחם גם בחזית הגרמנית וגם בחזית היפנית – בכל פעם שלא מצא את המילים, מָרִיאֵטָה השלימה את המילים החסרות ללא כל מאמץ. "אלו כבר הסיפורים שלי, אחרי 75 שנים אני מרגישה שהייתי איתו שם, בכל אותם קרבות", צוחקת מָרִיאֵטָה.
עבור לב, המלחמה התחילה ב-22 ביוני 1941 – באותה עת היה כבר סגן ופיקד על סוללה. "ההפצצה התחילה בשעה 4 בבוקר. הייתי צריך להוביל את החיילים שלי והתותחים שלנו למחסה", נזכר לב. "אל תשכח – התותחים היו מובלים אז ע"י סוסים; קיבלתי 'מנועים' שיחליפו אותם רק בשנת 1945."
במהלך הראיון שאלתי את לב בנוגע לקרב הקשה ביותר עבורו במלחמה. "זה היה הקרב האחרון שלי והקרב הקשה ביותר עבורי; ומָרִיאֵטָה הייתה איתי." באוגוסט 1945, בחזית היפנית, 3 חודשים לאחר כניעת גרמניה, לב הוביל את הגדוד שלו בצליחת הנהר אַמוּר, בגבול עם סין. במהלך אותו מבצע נועז, תחת אש אויב צולבת ובלתי פוסקת, מאות הלוחמים תחת פיקודו של לב, והוא בראשם, העבירו את עשרות התותחים מעבר לנהר והתבצרו. "פתחנו באש מיד כשהתבצרנו, לא היה לנו זמן לבזבז" נזכר לב. "הם היו מבוצרים היטב, אלו היו קרבות מורכבים ביותר , הקשים ביותר עבורי במלחמה." "אחד המקרים באותם קרבות לא יוצא לי מהראש עד היום – שנים לאחריו לא הבנתי איך נשארתי בחיים" נזכר לב, "צלף ניסה להוריד אותי – 3 פעמים במהלך שניות ספורות." כששאלתי איך הסיק זאת, לב צחק. "השריקה – זאת שריקה שלא ניתן לבלבל עם שום דבר אחר. 3 הכדורים חלפו כל כך קרוב לראש שלי, שהם שרפו לי את העור והשיער והותירו מעין פסים."
"ניסינו למצוא לאחר מכן את הצלף, הצלחתי להבין מאיזה מבנה הוא ירה לכיווני; אבל כשהגענו זה היה מאוחר מדי – הוא כבר לא היה שם. באופן כללי, כשהקרב נגמר ונכנסנו לביצורים שלהם – כבר לא היה שם אף אחד; כל מי שהיה בחיים נמלט. זה היה כבר הסוף" נזכר לב.
לב יצא למשימה מן העיר בָּלָגוֹבְשְׁצֶ'נְסְק, הנמצאת על גדות אותו הנהר אַמוּר, בגבול עם סין. באותה העיר, נמצאה אז מָרִיאֵטָה, במרתפי מפקדת הגדוד – עקב הפצצות בלתי פוסקות של היפנים. "גם כשההפצצות הפסיקו, לא הייתי מסוגלת לישון – שמעתי כל הזמן את קולות הנפץ העמומים מן הצד השני של הנהר, מן הצד שבו נלחם לב. ידעתי שכל פיצוץ כזה יכול להיות בשבילינו האחרון" נזכרת מָרִיאֵטָה.
באחד הימים, יצאה אל עבר הנהר, במטרה לנסות לראות מה קורה הצד השני. "לצערי כמה חיילים עצרו אותי וביקשו שאחזור מיד למרתף – הם טענו שההפצצות יכולות להמשיך בכל רגע. ביום למחרת, לב כבר חזר."
על גבורתו באותו קרב, עוטר ב "מדליית העוז."
לב ומָרִיאֵטָה עלו לארץ לפני 26 שנים. כיום, הם מבין הוטרנים האחרונים המתגוררים בצפת.
"צלף ניסה להוריד אותי – 3 פעמים במהלך שניות ספורות." כששאלתי איך הסיק זאת, לב צחק. "השריקה. זאת שריקה שלא ניתן לבלבל עם שום דבר אחר. 3 הכדורים חלפו כל כך קרוב לראש שלי, שהם שרפו לי את העור והשיער , והותירו מעין פסים."