משה אלטרץ
הגדת הפרטיזנים
כתיבה: שקד קרן
צילום: טלי נבו
סיפורו של משה אלטרץ מתחיל באופן טראומטי כאשר היה בן שנה וחצי, סיפור רווי בבריחות ובמזל. הוא נולד בסרייבו שביוגוסלביה ב-1939. באפריל 1941 החלה המלחמה באזור, בהפצצות מהאוויר. הפצצה תפסה את משה התינוק בידיה של אימו בחצר. האב בדיוק לא היה במקום, וכאשר הגיע הוא ראה רק הריסות, ושמע בכי של תינוק. למזלו, הוא מצא את משה חי, מפני שאמו הגנה עליו בגופה. באותו היום איבד משה את אימו וכל משפחתה, ונשאר רק עם אביו, מעתה בן יחיד.
לאחר חודשיים הגיעו גרמנים ולקחו את כל הגברים למחנה ריכוז, אך האב ברח מהם אל אזור הכיבוש האיטלקי. משה התינוק נשאר אצל משפחתו, עד שהנאצים הגיעו לאזור. דודתו ברחה עם משה ושתי בנותיה במטרה להצטרף אל האב, אך הם נתפסו לפני שהצליחו להגיע. האב שלח את חברו המוסלמי לחלץ את בנו במבצע נועז. משה הוברח לבדו, בן שנתיים וחצי, ממש מתחת לאפם של הנאצים. אשת החבר המוסלמי הסוותה את משה כבנה, נסעה אתו לאזור האיטלקי ומסרה אותו חזרה לאביו! כך התאחדו השניים בשנית.
אך המנוחה לא הגיעה כל כך מהר. האיטלקים החליטו גם הם לעצור את כל היהודים במחנות ריכוז. משה ואביו הגיעו למחנה הריכוז הגדול ראב. בספטמבר 1943 בדיוק לפני פלישת הנאצים למחנה, הבריחו אותם הפרטיזנים והם התחילו לברוח איתם ביערות. במשך שנה ברחו משה ואביו. האב, שלום "שאני" אלטרץ, התגייס לשורות הפרטיזנים ולחם איתם. הוא כתב הגדת פסח פארודית אותה הציג לפרטיזנים היהודים, והיא התפרסמה בכל האזור. כאשר ראייתו הידרדרה הפסיק להלחם והצטרף לפיקוד הפרטיזנים שם שימש מורה.
משה זוכר רגע בו היה קרוב מאוד אל המוות. השלג היה עמוק, והשניים הלכו עם שיירת פרטיזנים. פתאום נשמעו מטוסי האויב, והאחרים ברחו והסתתרו ביער. האב לא הספיק לברוח, ונשכב עם משה בשלג. המטוס התקרב והפציץ שורה של פצצות לעברם, בולטים לבדם בשלג. למזלם הוא פיספס והם ניצלו.
למזלם, האב ידע לנגן בכינור. לעיתים, בכפרים בהם התארחו, היה עובד כנגן בחתונות. בתמורה הם זכו לאכול מעדנים אותם זוכר משה עד היום: לחם מתירס וכוס חלב חם!
הבריטים החלו מדי פעם לאסוף נכים פרטיזנים ולהוציאם מאזור המלחמה. למשה הקטן צמח גידול, ולכן אביו החליט לשלוח אותו כך לאיטליה, והשניים נפרדו שוב. בבית החולים באיטליה שהה משה עם קבוצה של פרטיזנים נכים וילדים עד שנגמרה המלחמה, אז עברה הקבוצה לעיר ספליט. כאשר האב קיבל שחרור משורות הפרטיזנים, השניים התאחדו - בהתרגשות גדולה נפגשו לאחר שנה שלא ראו ולא שמעו זה מזה.
האב ומשה, בן השש, חזרו יחד לבית משפחתם בסרייבו. גם שם הזמנים לא היו קלים. האב היה עיוור ומובטל, היה קור קשה ומשטר צנע. תקוותו של משה להיות עם אביו לנצח התבדו, כי האב לא הצליח לגדלו לבד, והוא נשלח לפנימייה עד שהיה בן 14. לאחר התיכון למד משה הנדסת מכונות. ב1962 הוא הצטרף לקבוצת נוער יהודי לארץ ישראל. משה רצה לעלות לארץ, אך לא הסכים לנטוש את אביו העיוור, ולכן נשאר לצידו בסרייבו.
את ארנה אישתו הכיר משה בקהילה היהודית. הם הקימו משפחה ונולדו להם בן ובת. בנם עלה לארץ, ורק בשנת 1992 הם הצטרפו אליו.
משה התאהב בעיר צפת. “אני כבר לא מתגעגע לשם, אני שייך עכשיו לפה,” הוא מספר. “הדור הצעיר צריך לשמוח שיש לנו מדינה, שאנחנו לא זרים כאן, שאין פחד לדבר,” הוא מסכם. כיום הוא נוהג לצעוד 10 ק"מ באוויר הצלול של העיר.
משה משתף בסיפורו בשמחה ובבירור, למרות שהעברית קשה עדיין בפיו. פגשתי אנשים שמחים ולבביים, ואירוחם המזמין גרם לי לרצות לבקרם שוב.
סיפור על גבורה, על איחוד משפחתי ועל אבא אחד שאהב מאוד את בנו