"גדלתי בעולם שבו המילה טרנסג'נדר או אפילו טרנסקסואל, שבין השאר מגדירה את מי שאני, לא הייתה קיימת"

צילום: קרן אור רוזנבאום

אני נורה גרינברג, נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה, למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. כיום אני חיה בישראל, לאחר שעליתי לבד בגיל 19. עבדתי שנים רבות בתחום ההוצאה לאור ובהמשך גם בהייטק, הקמתי משפחה, גידלתי ילדים, ובניתי חיים שנראו "נורמטיביים" כלפי חוץ — אבל בפנים, הסיפור היה אחר לגמרי.
מגיל צעיר הרגשתי שונה, אבל בשנות החמישים והשישים לא היו מילים לתאר את מה שהרגשתי. המושגים "טרנסג'נדר" או "טרנסקסואל" לא היו קיימים, והחברה הייתה שמרנית ופטריארכלית. גדלתי בתחושת בושה ופחד, עם סוד עמוק שנאלצתי להסתיר. ניסיתי להיות "הכי גבר", להילחם, להוכיח — אבל בפנים ידעתי שאני לא מי שאני מציגה.
רק אחרי שנים של התכחשות, משברים ולמידה, העזתי להכיר באמת שלי. עברתי תהליך של שינוי מגדרי — לא רק פיזי, אלא גם נפשי וחברתי.
הייתי יו"ר האגודה למען הלהט"ב בתקופה סוערת, ונאבקתי לשנות מדיניות, לשפר זכויות ולהביא קול אחר לשולחן. באותה תקופה, טרנסג'נדרים לא יכלו לשנות את שמם אלא אם עברו ניתוח תחתון. בזכות פעילות האגודה בתקופה שבה עמדתי בראשה, שר הפנים שינה את החוק — הישג שהיה עבורי אישי ולאומי כאחד.
המסר שלי פשוט: לכל אדם הזכות לחיות את חייו באמת ובכבוד. אני מאמינה בשוויון, בקבלה, ובצורך להיאבק גם כשקשה. הזהות שלי היא לא רק אישית — היא גם פוליטית. היא חלק מהמאבק לחברה צודקת, חומלת ושוויונית יותר עבור כולנו.