"הייתי צריכה לעבור את כל מה שעברתי, כדי לגלות את אותה ילדה וכדי להקשיב לקול הפנימי החיובי הזה - שאומר שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר, את רק צריכה להחזיק מעמד."

צילום: קרן אור רוזנבאום

נולדתי באופקים בשנת 1985, למשפחה דתית-מסורתית בדרום הארץ. בילדותי הייתי ילדה סקרנית, יצירתית ואוהבת הרפתקאות, אך מהר מאוד הבנתי שאני שונה שאני לא מתכתבת לפי התכתיב החברתי של "גבר" אלא מאד נשית בעולם שלא ידע להכיל את זה. גדלתי בסביבה שבה לא הייתה שפה או מודעות לזהות מגדרית שונה, והמסגרת הדתית והחברתית הסלילה אותי למשבצת של "בן".

בגיל 14 יצאתי מהארון כהומו, כי לא הכרתי את המושג "טרנסית". רק כשנחשפתי לקהילה הגאה בבאר שבע, הבנתי מי אני באמת. המסע שלי לעבר עצמי עבר דרך כאב, דחייה, זנות, התמכרות, וניסיונות הישרדות יומיומיים. אבל גם דרך גילוי עצמי, דראג, מוזיקה ואמנות – כלים שאפשרו לי לבטא את מי שאני באמת.

היום אני גרה שוב בדרום, אחרי שנים בתל אביב. אני נקייה כבר שנתיים, אחרי תהליך טיפולי עמוק. אני מנגנת בפסנתר, מציירת, ומלווה נשים טרנסיות צעירות במסע שלהן ומעבירה את מה שקיבלתי ולמדתי לאחרות.ים. המשפחה שלי, שבעבר דחתה אותי, למדה לקבל ולאהוב.

המסר שלי הוא פשוט: לא להעניש את עצמנו על טיפשות של אחרים. לא להיכנע לדיכוי. להיות מי שאנחנו, בגאווה. אני מאמינה בכוח של אמפתיה עצמית, של קהילה, ושל קול פנימי שאומר – את ראויה, את חזקה, את חיה. ואני כאן כדי להזכיר את זה לאחרות, כי בלי שחמלה, אהבה כבוד לעצמי יבוא קודם ממני זה לא ישתקף לאחרות.ים, הכל מתחיל בך ובקולות הפנימיים שלך.