"שינוי הוא תהליך איטי – אבל הכרחי. רק כשאנחנו מאוחדות ומאוחדים, קשה לפגוע בנו. המאבק לשוויון הוא של כולנו".

צילום: קרן אור רוזנבאום

אני אפרת טילמה, אישה טרנסית מתל אביב. אני עובדת כאחראית מחלקת הקוסמטיקה בחנות גדולה, מתנדבת במשטרה כבר כמעט 16 שנה, ומשתתפת בפעילויות תרבות, הקרנות והרצאות – משלבת בין חיי היומיום לבין שליחות חברתית.
כבר בילדות הרגשתי שהגוף שלי לא תואם את הזהות שלי. הייתי ביישנית, מפוחדת, והרגשתי זרה בתוך עצמי. אמא שלי רצתה בת, אך לא קיבלה זאת, וכשהפכתי לאישה, היא לא ראתה בי את הילד שלה יותר. זה ליווה אותי גם בחיים הבוגרים—התאהבתי באנשים שלא אהבו אותי בחזרה, וזה גרם לי לפחד נטישה מתמשך. היום אני מבינה את הדברים אחרת, אך הרגשות האלו עדיין מלווים אותי. בגיל 14 התחלתי ללבוש בגדי נשים, ובגיל 19 נסעתי למרוקו לעבור ניתוח לשינוי מין. בהמשך גרתי שנים בגרמניה, שם חייתי כאישה, בניתי חיים חדשים והגשמתי חלומות. כשחזרתי לישראל, ניסיתי לחיות "כאישה רגילה" – שנים הסתרתי את עברי. אך המציאות החזירה אותי אל הבמה, להיות קול עבור אחרות.
בתחילת הדרך לא הייתה הכרה, לא רופאים, לא תמיכה, לא עמותות. הכול נעשה בהסתר. זו הייתה עבורי "התקופה בשחור-לבן" – או הכל או כלום. אפילו המשטרה רדפה אותי – איימו עליי שאם אתפס שוב בלבוש נשי, אשלם על כך מחיר.
פריצת הדרך האישית שלי התרחשה כשצפיתי ב"מופע קרוסל דה פארי" – גברים מופיעים כליידי, לראשונה ראיתי שיש לי מקום. דמותה של קוקסינל* הייתה השראה – נשית, בטוחה, נוכחת.
במהלך השנים הכרתי נשים אמיצות כמו ויקטוריה אלכסנדרינה כגן (ויקה) ז"ל, שהייתה עבורי דמות אם. היא האמינה בי, ליוותה אותי, וחיזקה אותי תמיד. ערב הזיכרון בהשתתפות המשטרה היה עבורי מעגל שהושלם – אחרי שנים של הדרה, באה גם הכרה.
כשהתנדבתי למשטרה, הם קראו לי לשיחה. חששתי, אך הם הקשיבו לי, כיבדו אותי. אלו רגעים שנותנים כוח – להמשיך להיאבק, גם כשקשה. המצב היום מפחיד. בעולם ובארץ, מדינות מחקות זו את זו במדיניות של הדרה ודיכוי. הקהילה הטרנסית הופכת למטרה קלה, מופקרת, לא מוגנת. אך הפגיעה לא נגמרת בנו – אוכלוסיות מוחלשות תמיד נפגעות ראשונות.
לא ויתרתי אז, לא אוותר עכשיו.
המסר שלי הוא פשוט: כל אדם זכאי לחיות את חייו באמת. טרנסיות וטרנסים זכאים לאהבה, משפחה, קריירה ועתיד – בדיוק כמו כל אדם אחר. אנחנו לא פנטזיה. אנחנו בני אדם. החברה לא תקבע מי אנחנו. אני מאמינה בכוחה של קהילה ובסולידריות. בעולם טוב יותר, כל אחת ואחד יוכלו להתקיים בכבוד – מבלי לשלם על כך מחיר.
לאחרונה עלתה ההצגה "לזאת יקרא אישה" – הפקה משותפת של האנסמבל הגאה של המרכז הגאה תל אביב-יפו ותיאטרון הבימה, המבוססת על האוטוביוגרפיה שלי. בסיום הבכורה נשארנו על הבמה, ונפגשנו עם הקהל. התגובות היו מרגשות – עבורי זה היה אישוש לעשייה כנה ואמיתית. הסרט החדש שלי, "הגברת הראשונה", הוא המסר הכי ברור שלי: אישה טרנסית היא אישה – עם רגשות, מחשבות, ושאיפות לחיים טובים ומלאים. לא פגעתי באיש. רק חיברתי את הגוף שלי אל הנפש שלי. זה הכול. אבל גם על זה, עדיין צריך להיאבק.
* קוקסינל (Coccinelle) הוא שם הבמה של ז’קלין שארלוט דיפרנואה – אמנית במה טרנסג'נדרית צרפתייה ומובילת להקת "קארוסל דה פארי". שמה – שפירושו בצרפתית "פרת משה רבנו" – הפך בישראל לכינוי גנאי, בעקבות הופעותיה כאן בשנות ה־60.