במקום בו נשבר האדם, נולד הלוחם: לזכרו של סמ"ר יובל בן יעקב
סמ"ר יובל בן יעקב ז"ל
יובל בן יעקב ז"ל, בנם של אמיליה וחיים-ויטלי ואח לאתל, נולד בירושלים בשנת 2002. ילדותו עברה בין ישראל, המדינות הבלטיות ורוסיה, שם כיהן אביו כראש נציגות הסוכנות היהודית. כבר כילד היה יובל חייכן, רגיש ואהוב, כזה שמאיר כל סביבה בה נכח. עם שובו לישראל בגיל שבע נקלט במהרה בקיבוץ כפר מנחם, הפך לחלק בלתי נפרד מהקהילה ובנה לעצמו מעגל חברים חם ותומך.
בתיכון "צפית" בלט כאדם ערכי ונחוש. במקביל ללימודיו עבד בסופי שבוע במקדונלד'ס, ובזכות אחריותו יוצאת הדופן קודם לתפקיד סגן מנהל. עוד קודם לשירותו הצבאי הציב לעצמו מטרה ברורה – לשרת כלוחם בגדוד 77 האגדי של השריון. בגיל 3 עבר ניתוח בלב ובעקבותיו יובל היה פטור מגיוס לצה"ל, אך יובל התאמן בהתמדה, בנה את גופו ואת רוחו, והשיג את היעד – לוחם ב"עוז" מחטיבה 7.
במהלך שירותו התבלט ביושרו, בחברות אמתית ובאהבתו למולדת. לאחר שנה וחודשיים כלוחם בפלוגה עבר לתפקיד בחפ"ק מג"ד, שם היה בולט ואהוב. במסגרת תפקידו כלוחם בחפ"ק יובל עבר הכשרת הטסת רחפנים בגדוד והיה מפעיל מקצועי. עם המעבר לחפ"ק הגדודי הפך יובל לחלק מרכזי בצוות הפיקוד – תמיד ראשון למשימה, תמיד זה שאפשר לסמוך עליו. סגן מפקד הגדוד, דור, כתב: "תודה שעזרת לי להיות מפקד טוב יותר... שראית את המפקדים שלך ודאגת להם – היית מיוחד."
בבסיס זיקים הכיר את רוני אטיאס, סמלת מבצעים, והשניים הפכו לזוג. "היה בינינו חיבור טוב והפכנו מיד לחברים הכי טובים", מספרת רוני, "בחצי השנה האחרונה הקשר הפך רציני יותר ונהיינו זוג. הוא היה האהבה הראשונה שלי". רוני ויובל סגרו יחד שבת בבסיס ב-7 באוקטובר, כפי שנהגו לתאם כדי לבלות יחד. כשנשמעה אזעקת הבוקר הם נפגשו במיגונית – שם דאג יובל לרוני היחפה, נתן לה את כפכפיו, חיבק ונישק אותה.
דקות לאחר מכן, למרות שהיה לבוש בפיג'מה ויחף, מיהר לחמוש עצמו וקפץ יחד עם חברו עדו הרוש ז"ל לסייע לחבריו בש.ג. בפעולתו האמיצה הוא מנע חדירה של מחבלים למחנה, חיסל אויבים והציל את חיי חבריו, עד שנפגע אנושות ונפל.
אביו כתב לאחר נפילתו: "הוא התגייס למרות שעבר ניתוח לב פתוח בילדותו. היה רק בן 21 – וכל חייו היו לפניו."
רוני, שהתמודדה עם האובדן הקשה של בן זוגה, חזרה לאחר חודשיים לשירות בגדוד. למרות הכאב, היא מתעקשת להמשיך ולמלא את תפקידה: "המלחמה הזאת גדולה מהאבל הפרטי שלי", היא אומרת ומוסיפה: "הגדוד זה גם הבית שלי - כאן התאהבנו, כאן נפרדנו לעד".
יובל היה כולו אור – באישיותו, בדרכו ובנפילתו. חבר, אח, לוחם ואדם מהזן הנדיר של אלו שאי אפשר לשכוח. זכרו ממשיך להאיר בליבם של אהוביו – צעיר לנצח, גיבור בלב ובנפש. יהי זכרו ברוך.
