רות דדון

אני ילידת בית שאן וגרה בטבריה כבר שבע עשרה שנים, ואם לבן שלומד בכיתה ח'. אני כותבת כבר שנים — בעיקר למגירה. הכתיבה תמיד הייתה עבורי דרך לבטא רגשות, התבוננות ותגובה למה שמתרחש סביבי. בתקופת המלחמה, מצאתי את עצמי כותבת הרבה, מתעדת ומעבדת את הכאב, הפחד והתקווה דרך מילים.
הכתיבה היא חלק ממני. אני באה ממשפחה של מילים — של אנשים שאוהבים לקרוא, לכתוב, ולחשוב דרך השפה. התחלתי לכתוב כבר בגיל 18. כתבתי אז ספר שירים, אך עקב אילוצים נגנז למגירה. לאחרונה, זכיתי במקום השני בתחרות "המילה" של הליקון טבריה לכתיבה קצרה, עם סיפור שכתבתי על המלחמה ואני שמחה על ההזדמנות להמשיך לשתף בשירים שמחזקים את הלב.


התקווה
כשאתה רואה חושך - אני רואה אור.
כשאתה רואה שנאה - אני רואה ניצחון.
כשאתה רואה הלוויות - אני רואה חיבוק מלא עוצמה ויד קטנטקנה שמנגבת דמעה.
כשאתה רואה שברון לב - אני רואה את ניצחון הרוח.
כשאתה רואה פצועים - אני רואה את גיבורים.
כשאתה רואה חייל במדים - אני רואה חזון ותקווה לעתיד.


כשאני רואה בנייה - אני רואה התחדשות.
כשאני רואה שדות ירוקים - אני רואה שיגשוג ופריחה.
כשאני רואה שמש, ים וחול – אני רואה עולם כמנהגו נוהג.
כשאני רואה ילד מחזיק ביד אימו – אני רואה עתיד ותקוה שזורים יחדיו.


כשבבית שומעים בכי תינוק – אני צופה אל העתיד.
כשאני שומעת ברכת כוהנים – אני שומעת תפילת המונים.
כשאני רואה עם רוקד עם ספר תורה – אני רואה אתמונה ותקווה.
והלב פועם אומר: אנחנו כאן אנחנו דור העתיד, אנחנו התקווה.
עם ישראל חי.

התקווה | מאת: רות דדון
העיניים דיברו והסתכלו וכמו קדחו חורים וראו את צפונות ליבי. צמרמורת עזה חלפה לה וטלטלה את גופי. נדרכתי.נשמתי עמוק ובלעתי את רוקי. ודמעה צנחה לה בלאט אל חקי. המראה היה משובב נפש עבורי. העיניים היוקדות בהו בי. נשמתי עמוק ניסיתי לפתוח את פי אך קול חורק יצא לו. לאט לאט ניסיתי לעמוד על רצפת הבטון הקרה. אך רגליי התקפלו מאליהן. והוא דרוך הושיט את ידיו המאובקות וזרועות החתכים ונשא אותי כפיים. עיניי בלעו את מראהו ודמעות שטפו את פניי חשתי את מגע ידיו הרכות והמחוספסות. עיניו כמו חיבקו אותי אך ידיו באמת נשאו אותי על כפיים. לא יכולתי לעמוד בכוחות עצמי. החייל עם מדי הזית נשא אותי על כפייו מעבר לכתפו ראיתי את החיילים הגיבורים מוחים דמעה.
הרגשתי אך התקווה שפיעמה בי תמיד מאירה את פניה אליי. באותו הרגע שמעתי את הלמות ליבו וחשתי את חום גופו והרגשתי כמו מטען העולם ירד מעל כתפיי. כל כך רציתי להרגיש בטוחה. כל כך רציתי חיבוק של אמא ואבא. רציתי רק לנשום. לנשום אויר צח שמגיע מעבר לחלון פתוח. רציתי לצעוק בקולי קולות שלקחו ממני הכל.
אך את התקווה אף פעם לא הצליחו.
תודה לחייל במדים שבזכותו המשיכה לפעם בי התקווה.
עם ישראל חי !