עליזה (ליזו) סרור–בנדלק

נולדתי בטבריה בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים. אבי היקר ז"ל היה לוחם בגולני במילואים, והגיע עם מדים מאובקים אחרי לחימה עצימה לראות אותי – הבת הראשונה אחרי ארבעה בנים.ממאז ומתמיד קיים בי הצורך לקום ולעשות. כך, כשפרצה מלחמת "חרבות ברזל" ב-7 באוקטובר, מצאתי את עצמי מיד בפעילות. מאיפה היו לי כוחות??? עד היום אין לי תשובות.
אני אמא לירדן -אורה ועמית ונשואה לאבי. את בשורת המלחמה קיבלתי מהשכנה שנכנסה מבוהלת ועדכנה אותי. אבי חזר מבית הכנסת והכין אותי לכך שבצאת החג יוקפץ. ואכן כך היה – הוא ארז תיק ויצא להגן על המולדת, ואני כולי בהלם, חרדה ומבוהלת. האיש שלי לוחם ותיק בחטיבת כרמלי, שכבר שירת מעל 318 ימי מילואים, נכנס לסבב השישי שלו. גם בנו מנישואיו הראשונים, יהונתן,שהוא כבני שלי קיבל צו מילואים באותו ערב ועוד בני משפחה וחברים. הפחד היה נורא – חשתי קיפאון.
עמית היה במכינה במבוא דותן. לאור המצב הוא חזר הביתה, ובהתחלה סייע לי עם משפחות במרכז לגיל הרך שאני מנהלת ברשות. מהר מאוד הפכנו את הפעילות לחמ"ל. חבריו מתנועת "אחריי" בטבריה ומכינת "שחר" נרתמו למשימה – פשוט אלופים, לא נחו לרגע. אספנו בגדים למשפחות מפונים – כיבסנו, מיינו, קיפלנו, ארזנו וחילקנו. גייסנו מצרכי מזון ותרומות בסופרים, ארזנו ושילחנו לבסיסים צבאיים.
לצערנו, בתחילת המלחמה נהרג חייל מהחפ"ג של אבי – מתניה הי"ד, ודביר זכאי הי"ד מטבריה. חילקנו נרות שבת ותפילה לשלום החיילים ולעילוי נשמתם. הרגשנו את הכאב מקרוב – כל העיר הייתה שבורה. האזעקה הראשונה בטבריה הייתה דווקא בהלוויה של דביר. שלחתי את בני וחבריו לסייע שם, וחוויתי חרדה עד שחזרו ב"ה בשלום.
ובתוך כל זה קיבלנו חיבוק והערכה עצומה – מחיילים ששמחו על החבילות ושלחו סרטונים מרגשים, ממשפחות שכולות, ומהמפונים עצמם. מה שהשאיר אותי שפויה בתוך הפחד הייתה העשייה. הייתי על "טייס אוטומטי".
הטרגדיה הלאומית טלטלה אותי ואת הצוות שלי גם באופן אישי – במרכז לגיל הרך שבניהולי עובדת אוריה, קרובת משפחת משפחת ביבס. היא ניהלה קמפיין להשבתם, וזכיתי ללוות ולתמוך בה ככל שיכולתי. לראות את נשות המילואים עם ילדים קטנים מתפקדות, ואת אוריה שנלחמת בכל העולם להחזרת החטופים – גרם לי להבין שאין לי את הפריבילגיה לעצור!!! ערכנו ערב הפרשת חלה במרכז לגיל הרך, בתחילת המלחמה, בהשתתפות משפחות וסייעות. מנהל אגף החינוך, אלי, גויס בצו 8. הפחד היה עצום... מה יהיה?...
ובתוך כל זה – בני, עמית, התגייס במרץ 2024. הקושי הפך כפול, הפחד גבר, ואיתו גם האמונה והתפילה. ומאוקטובר ועד היום – בכל ערב אני קוראת את התפילה לשלום חיילינו.
במהלך העשייה, באדר תשפ"ד, פגשתי את נגה אדרי – הגיבורה שילדה בתוך המלחמה. מאז אנחנו פועלות יחד באהבה גדולה. אנחנו מקיימות קהילת נשות מילואים – קבוצת ווטסאפ פעילה, מפגשים, הפנינגים למשפחות, ערבי הפרשת חלה, חלוקת שי בחגים ותמיכה באימהות וחיילים. במאי 2025, יחד עם גוף "ממטכ"ל" – נשות מג"דים במילואים שהוקם עוד לפני המלחמה – הגענו עד לבית הנשיא, כאות הוקרה על העשייה שלנו.
המוטו שלי: נתינה ועשייה. במלחמה אימצתי את המשפט: "השלם גדול מסך חלקיו". האחדות, הביחד והעשייה המשותפת נתנו לי כוח. כשאתה נותן – אתה מקבל בחזרה. בברכת עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו .