יוסי בן חמו, רחלי אליהו ובת אל גלעד

אני יוסי בן חמו, נולדתי בטבריה בשנת 1990. אני מורה בישיבה התיכונית אורט טבריה, וגם פעיל חברתי – עוד הרבה לפני המלחמה. בתקופת הקורונה, יחד עם עוד שותפים, הקמנו את מה שנקרא היום חמ"ל החירום של טבריה. בהתחלה זו הייתה קומונה קהילתית שפעלה בתוך המציאות המורכבת של הסגרים. הפעלנו מוקד טלפוני, יצרנו רשת מתנדבים, ועל בסיס כמעט יום יומי היינו מקבלים גם מעל 200 פניות ביום – מתרופות ועד סופר, עזרה לחולים, לפינוי זבל, או אפילו סתם שיחת טלפון למישהו בבידוד. לאט לאט הצורך דעך אך מתוך הדרישות והפניות קם מיזם "אל תשליכני" המלווה קשישים בודדים ומסייע להם עד היום
בשמחת תורה, 7 באוקטובר, קמתי בבוקר כמו בכל שבת. אני אדם דתי ושומר שבת, ובטבריה לא היו אזעקות, לא שמעו כלום. בדרך לבית הכנסת, שכנה ניגשה אליי – וסיפרה ש"יש מלחמה". ככל שעברו השעות הבנתי שזה לא עוד סבב; ברגע שהבנו שיש שוב צורך קיומי – הפעלנו את החמ"ל, בו ישנם אלף מתנדבות ומתנדבים מכל רחבי העיר - מחדש. הפעולה הראשונה הייתה לארגן טרמפים לחיילים שצריכים להגיע לנקודות כינוס בדרום. כבר באותו ערב יצר איתי קשר רס"ר שהגיע לנקודת כינוס בטבריה והיה צריך לארגן הסעה למאות חיילים מנקודת הכינוס לבסיסים. אחר כך ביקשו גם ארוחות, מגבות, נעליים, טואלטיקה – הכול בו זמנית.
בתוך ימים, טבריה הפכה לעיר קולטת. עיר של 45 אלף תושבים קלטה בין לילה מעל 20 אלף מפונים. זה דרש התארגנות מהירה, והחמ"ל שלנו, בהובלה משותפת יחד עם רחלי אליהו ובתאל גלעד - נרתם לכל צורך שעלה: ארוחות חמות במלונות שעוד לא התארגנו, ארגון חוגים לילדים, חלוקת צעצועים, איסוף תרומות, הפעלת מתנדבים, מתן מענה אישי לבקשות ייחודיות. זכינו לארגן חתונה לזוג חיילים באחד הבסיסים, בר מצווה לילדי מפונים והמון ימי הולדת
כל פעם הופיע צורך אחר – לפעמים זה היה בישול למפונים שלא היה להם מטבח, לפעמים ארגון ערבי הפוגה לחיילים שחוזרים אחרי תעסוקה של ארבעה חודשים. כשהגיעו 250 חיילים לטבריה, בישלנו עבורם. נסענו גם לרמת הגולן. עבדנו מול רס"פים, מול מפקדים, שלחנו חמגשיות עד השטח. היו ימים שבישלנו מאות מנות.
הכול נעשה מתוך רוח קהילתית, עם עשרות אנשים טובים מסביב. אני לא לבד – זה תמיד ביחד. אני עושה את זה כי אני מאמין בעיר הזאת, באנשים שבה, ובכוח שלנו כחברה. ברגעי אמת – מתגלים הדברים היפים ביותר שיש בנו.